מור, בוקר ושות' - משרד עו''ד
  
 

ב"ה
בפני כבוד הדיינים:
- הרב מימון נהרי, אב"ד
- הרב יוסף יגודה, דיין
- הרב דוד שני, דיין
  מס' תיק: תאריך    :01/09/2008
                  א' אלול תשס"ח      
 התובע : פלוני
 
 הנתבעת : פלונית
 
 הנדון        :גירושין

מיני-רציו:
* ביה"ד הרבני דחה תביעה לגירושין ופסק כי אישה שעזבה את בית בעלה המשותף לו ולהוריו מסיבה מוצדקת, איננה נחשבת כמורדת והבעל חייב במזונותיה. על הבעל לדאוג למדור חלופי לו ולאשתו ולנסות להגיע לשלום בית.
* משפחה – גירושין – שלום בית
* משפחה – מזונות אישה – זכות למזונות
.
כשנה לאחר הנישואין, עזבה האישה את בית בעלה המשותף לו ולהוריו. לאחר פרידתם נולד בנם המשותף. הצדדים נשואים כשנתיים וחיים בנפרד מזה כשנה. הבעל הגיש תביעת גירושין ומזונות וטוען כי האישה מורדת, ואילו האישה הגישה תביעה לשלום בית. לטענתה היא מוכנה לחזור לחיים משותפים, אולם לא תחת קורת גג משותפת עם הוריו. הדיון התמקד בסוגיה: האם יש הצדקה לסירוב התובעת לגור בבית אחד עם חמותה? והאם יש לכך השלכה לעניין החיוב בגירושין ומזונותיה?
.
ביה"ד הרבני, דחה את תביעת הגירושין בשלב זה ופסק כי:
במשנה מבואר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה רק אם היא בביתם, אבל אם יש בפיה טענה טובה מדוע אינה יכולה להישאר עמם, חייבים לזונה אפילו בבית אביה. עקרון זה הועתק גם ביחס למזונות האישה ולפיכך נקבע, כי הבעל חב במזונות אשתו דווקא כאשר היא בביתו, למעט מקרים מיוחדים בהם נמצא כי יש לאשה סיבה מוצדקת לעזיבת הבית. במקרים אלו, האישה אינה מורדת וחייב  הבעל לזונה באשר היא שם. חובת ההוכחה, כי יש לה סיבה מוצדקת היא על האישה, וקיימות שיטות  שונות בענין ההוכחה הנדרשת. כאשר להלכה, צריכה האישה להוכיח טענתה באומדנא דמוכח לבית הדין, אמנם, אין היא צריכה להביא עדים.
במקרה דנן, עמדת בית הדין היא, שהוכח בראיות מספיקות שעזיבת האישה את הבית הייתה מוצדקת. ביה"ד הגיע למסקנה, כי המשבר בחיי הנישואין, מקורו במגורים המשותפים עם הורי הבעל וכי האחריות לדאוג למדור חילופי על מנת לנסות ולשקם את חיי הנישואין נתונה בידיו של הבעל. על האיש להעדיף את דביקותו באשתו, שהרי היא עצם מעצמיו, יותר מהקשר עם הוריו. על הבעל להגמיש את עמדתו, למלא את חובתו לשכור דיור חילופי ולשוב לחיי משפחה תקינים. באופן זה, תינתן האפשרות לבחון את כנות רצונה של האישה בשלום בית.
באשר לטענת הבעל וב"כ שהאישה מנעה ממנו חיי אישות בעת שהייתה בהריון, הרי שאין בכך כדי להוכיח את היותה מורדת ועמדת האישה – כי "היו ביניהם חיי אישות סבירים ורק בגלל הקושי שבהריון היו בתדירות נמוכה ", נראית כסבירה בהתחשב בדבר היותה בהריון. 

פסק דין

בפנינו תביעת גירושין של הבעל ר. באמצעות ב"כ עו"ד וולוס מיום כ' אייר תשס"ח (08.05.2007) כנגד אשתו מ. אחרי כן בכ"ג תמוז תשס"ח (09.07.2007) הגישה האישה תביעה לשלום בית באמצעות ב"כ עו"ד ליכטר.

להלן התקציר העובדתי:

אחר היכרות של כחצי שנה נשאו בני הזוג זה לזה כדמו"י ביום 20.08.06 וגרו ביחד עם משפחת הבעל. במהלך הריונה, כשנה לאחר הנישואין, עזבה האישה את בית בעלה המשותף לו ולהוריו. לאחר פרידתם נולד בנם המשותף. הצדדים נשואים כשנתיים וחיים בנפרד מזה כשנה.
בית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים וב"כ, הפנה אותם ליועצת הנישואין של בית הדין הגברת אורה קפלן, (מסקנותיה יובאו להלן).
אחר דיון ההוכחות שהתקיים בכ' אייר תשס"ח (25/5/08) התקבלו סיכומי הצדדים וב"כ להגיש את סיכומיהם לביסוס עמדתם.

מהחומר שבתיק עולה שטענות הבעל הן כדלהלן:
א. פגיעה בכבוד אמו ומשפחתו.
ב. כוונתה להינשא לו הייתה כדי להביא ילד לעולם ולסחוט ממנו כספים.
ג. אין האישה רוצה בבעלה, רק הרצון לקבל את תשלום המזונות שחויב בבית הדין, גורם לה לטעון שהיא רוצה בהמשך חיי הנישואין.
ד. בעת שהייתה בהריון מנעה ממנו חיי אישות וכן בעזיבתה את הבית לבית הוריה ללא הסכמתו, לפיכך יש לה דין מורדת.
ה. אחרי שסירבה לבקשתו לשוב הביתה, הוא החליט להגיש תביעת גירושין.

תגובת האישה:
א. מכחישה כי פגעה במשפחתו של הבעל. לדבריה אמו של הבעל, המתגוררת עמם פגעה בה קשות פעם אחר פעם והחיים בבית היו בלתי נסבלים.
ב. מכחישה כי נישאה עמו כדי לסחוט ממנו כספים.
ג. עזיבתה את הבית הייתה בהסכמת הבעל בעקבות הריונה הקשה. אי חזרתה אליו נובעת מתביעת הגירושין שהגיש הבעל בסמוך לעזיבתה. היא מוכנה לחזור לחיים משותפים, אולם לא תחת קורת גג משותפת עם הוריו.
ד. היו ביניהם חיי אישות סבירים ורק בגלל הקושי שבהריון היו בתדירות נמוכה. קשורה אליו ומעוניינת בניסיון אמיתי לשיקום הבית.

בחוות הדעת של יועצת הנישואין של בית הדין, הגברת אורה קפלן, נאמר בין היתר: "הבעל עומד על דעתו להתגרש ואינו מוכן לשתף פעולה בתהליך שיקום הנישואין ואינו מאמין בכנות רצון האישה לשלום בית.
האישה רוצה שלו"ב אבל מכירה בזה שאין לה פרטנר.
מערכת היחסים בין בני הזוג אינה תקינה, לא נבנתה זוגיות ויש חוסר אמון. קיימת מעורבות גבוהה של הורי הבעל – בחיי בני הזוג. הבעל לא הצליח לעשות את הניתוק המתבקש ממשפחתו על מנת לבנות את הזוגיות שלו. אין אפשרות לטפל במערכת היחסים ביניהם."
עד כאן תקציר עובדתי.

לאחר העיון בחומר שבתיק ובסיכומי הצדדים, מסקנת בית הדין היא, שהמשבר בחיי הנישואין, מקורו במגורים המשותפים עם הורי הבעל. לפיכך, האחריות לדאוג למדור חילופי על מנת לנסות ולשקם את חיי הנישואין נתונה בידיו של הבעל. על הבעל להגמיש את עמדתו, למלא את חובתו לשכור דיור חילופי ולשוב לחיי משפחה תקינים. באופן זה, תינתן האפשרות לבחון את כנות רצונה של האישה בשלום בית.
באשר לטענת הבעל וב"כ שהאישה מנעה ממנו חיי אישות בעת שהייתה בהריון כפי שטען להוכיח כן בסיכומיו סעיפים 27 -23. הכרעת בית הדין שאין בדברים כדי להוכיח את היותה מורדת ועמדת האישה נראית כסבירה בהתחשב בדבר היותה בהריון.  

להלן הנימוקים:
הדיון שלפנינו הן בתביעת הגרושין והמזונות הכרוכה בה והן בתביעה הנגדית לשלום בית סובבת סביב ציר אחד, והוא: האם יש הצדקה לסירוב התובעת לגור בבית אחד עם חמותה?

א. חיוב הבעל במזונות אשתו דווקא כאשר היא בביתו, למעט מקרים מיוחדים

במשנה בכתובות (קג עמוד א) מבואר, שהיורשים חייבים במזונות האלמנה רק אם היא בביתם, אבל אם יש בפיה טענה טובה מדוע אינה יכולה להישאר עמם, חייבים לזונה אפילו בבית אביה. עיקרון זה מעתיק הריטב"א גם ביחס למזונות אישה וז"ל:
"והוא הדין לאישה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאישה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו..."
מבואר בדבריו, כי יש תנאי בסיסי לחיוב מזונות "שהיא עמו על שלחנו" ואם אינה עמו בביתו אינו מחויב במזונותיה. אמנם, אם יש לה סיבה מוצדקת לעזיבת הבית אזי הבעל חייב במזונותיה באשר היא שם. מדבריו עולה שלא איבדה את הזכויות מהנישואין וכן מזונותיה, מדין מורדת, ונראה שטעם הדבר מכיון שיש סיבה מוצדקת לעזיבת הבית, והיא רוצה לשוב לחיים משותפים ותקינים, ולכן אינה בכלל דין מורדת. וראה מה שכתב בזה הגרע"י שליט"א בשו"ת יביע אומר (ח"ה - אבן העזר סי' יד ג).
על פי דברי הריטב"א נפסק בשו"ע אהע"ז סימן ע' סעיף יב':
האישה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שָם, אם תבעה מזונות.
והוסיף וכתב ע"ז הרמ"א:
והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו ולוותה למזונות צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם, דאין האיש חיב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו.

ב. על מי חובת ההוכחה ואיזה הוכחה נדרשת?
אחר שנתברר שאישה שעזבה את בית בעלה מסיבה מוצדקת אינה מורדת וחייב  הבעל לזונה באשר היא שם, יש לדון, על מי חובת ההוכחה ואיזה הוכחה נדרשת?
החלקת מחוקק כתב שם סקמ"ב וכעין זה כתב גם הבית שמואל, שמדובר "שביררה שדבריה כנים", אז יש לחוש לטענתה, דהינו: שטענתה מתקבלת. הסיבה שעל האישה חובת הראיה, אף על פי שהיה מקום לומר שהיא מוחזקת בחוב המזונות, נובעת מכך שכאשר "אינה עמו על שולחנו" חסר תנאי בסיסי לחיוב המזונות ולכן עליה חובת הראיה שחיוב המזונות קיים.

נבאר את שיטות השונות בענין ההוכחה הנדרשת. מקור דברי הרמ"א הנזכרים לעיל במרדכי, מסכת כתובות פרק שני דייני [רמז רעג], גם הוא כתב כריטב"א, שאם בגרמת בעלה או בני ביתו אינה יכולה לדור עמו, חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם, לחיים ניתנה ולא לצער. ומדבריו עולה שכדי להוכיח את טענתה, על האישה להביא עדים שיעידו כדבריה. וז"ל:
"...דאשה ...דאיכא סהדי דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה שהיה לה קטטה וכעס עמו או מאביו ובני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה וכיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער, חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם ... וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום, ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה, ואם מרגילין בני הבית כגון: חמותה, יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום, אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה, וכן מנהג וכן הלכה, וכן במיי' בפ' י"ג דאישות דאין יכול להכניסה עם אמו ואחותו בלא רשותה".  

הנה הוא מוסיף, שבמקרה שחמותה גורמת לקטטה יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום.

עיקרון דומה של הזכות של אחד מבני הזוג למנוע ביקורים או מגורים של קרוביהם על מנת למנוע הפרעה לחיי בני הזוג, נמצא ברמב"ם הלכות אישות פרק יג' הלכה יד', ובהתיחס אליו דנו לגבי איכות הראיה הנדרשת, וז"ל הרמב"ם:
האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר... ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.
ועיי"ש בהשגת הראב"ד שכתב, שאם היא באה בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן אע"פ שהמדור שלו. אבל רוב הפוסקים לא הכריעו כדעתו.
המגיד משנה שם דחה את השגת הראב"ד, והוסיף על פי תשובת הרב אלפס, שצריך שיראה לבית הדין שהאמת כדבריה, וטענתה מתקבלת רק אם טוענת "מפני שמריעין לי ומצירין לי" אז שומעין לה. המגיד משנה, דייק כן מדברי הרמב"ם שביחס לטענת האישה כנגד קרוביו הוסיף שטוענת "מפני שמריעין לי ומצירין לי" מה שלא כתב כן בדברי הבעל לפי שהמדור הוא של הבעל וטענתו מתקבלת גם ללא סיבה של מריעין לי ומצירין וז"ל:
"...אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לבי"ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה, הדין עמה ואם לאו, לא כל הימנה ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה, זהו דעתי"
משמעות דבריו:
א. שאין צריך ראיה בעדים ודי באומדנא דמוכח לבית הדין כדבריה.
ב. האישה צריכה לטעון ולנמק את דבריה, מה שאין כן הבעל, מכיוון שהחצר שלו.
לענ"ד, אין כוונת המגיד משנה לחלוק על הרמב"ם אלא לפרשו (יש שהבינו שהוא חולק עליו). אמנם, הרמב"ם, כתב שגם טענת האישה מתקבלת מכיוון "שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו" בדומה לאיש. המגיד משנה יפרש דבריו, שכיוון שדרים כבעל ואישה זה נחשב רשותה, למגורים המשותפים, אבל אין זה שלה אלא שלו, לכן, הוא יכול למנוע את קרוביה אפילו מלהיכנס לרשותו וללא טענה, היא אינה יכולה למונעם להיכנס, אלא רק לישב עמה וזאת גם כן רק עם טענה מנומקת, כמדויק מתוך עיון בלשונו הזהב של הרמב"ם.
כדבריו כתב מפורש הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן עד סעיף י' וז"ל:
וכן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה.  הגה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי, אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המ"מ פרק י"ג דאישות). ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהן עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה.

לעומת דעת המגיד משנה כתב בספר בית מאיר על שולחן ערוך שם והובא חלק מדבריו בפתחי תשובה בסק"א, שדעת הרמב"ם שמן הסתם נאמנת שמריעין לה וזה דוקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה, כפי שהעידו חז"ל ברוח קדשם ואינה צריכה להביא ראיה לדבריה. וז"ל בית מאיר:
ברמב"ם לא נזכר כי אם אמו ואחותו, ונלע"ד דבדיוק הוא שהרי מסיים "מפני שמריעין לי" היינו משום… שסובר שמן הסתם נאמנת שמריעין לה וזה דוקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה, אבל הטור ושו"ע אזלו בשיטת המגיד משנה שהביא הרמ"א בהגה"ה דדוקא שנראה לבי"ד שיש ממש בדבריה ולהכי אפילו אביו ואחיו. אולם, מסתבר לענ"ד כדעת הרמב"ם דעל אמו ואחותו סתמא יכולה לטעון.
מדבריו למדנו שהוא הכריע להלכה כדעת הרמב"ם שהאישה נאמנת על אמו ואחותו בלא שום הוכחה, בניגוד לדעת הטור השולחן ערוך והרמ"א, שסוברים כדעת המגיד משנה ברמב"ם.
הנה מצינו שלש שיטות ביחס לאיכות הראיה שעל האישה להוכיח את טענתה שאינה יכולה לדור עם חמותה.
1. המרדכי - עליה להוכיח את טענתה בעדים.
2. המגיד משנה והרמ"א - צריכה האישה להוכיח טענתה באומדנא דמוכח לבית הדין.
3. בית מאיר - ביחס לחמותה ואחות בעלה די בטענה ללא הוכחה.

ג. הכרעת ההלכה באיכות הראיה ובמקרה שלפנינו

להלכה, סוגיין דעלמא בהרבה פסקי דין שהרחיבו ודנו בעניין זה, לא לקבל את הכרעת הבית מאיר וצריכה האישה להוכיח טענתה באומדנא דמוכח לבית הדין, אמנם, אין היא צריכה להביא עדים.
(עיין פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 201, פסקי דין רבניים חלק ב פס"ד בעמוד 353, פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן ה, שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן טו' אות יז', שו"ת חדות יעקב חלק אבן העזר סימן יט, תחומין יא עמ' 241 מאמרו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א, ועיין עוד פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן מב).
וראה מה שכתב הגרע"י שליט"א, יביע אומר (כרך ט' אה"ע סי' כ"ה) שדן במקרה דומה לנידוננו והרחיב בדברי הפוסקים והכריע שכאשר יש אומדנא דמוכח לטענת האישה הבעל חייב במזונותיה, וזאת למרות פסיקתו הידועה שבספק חיוב מזונות אין מוציאים מהבעל, כיון שהוא המוחזק. 

בנידוננו, עמדת בית הדין היא, שהוכח בראיות מספיקות שעזיבת האישה את הבית הייתה מוצדקת.
כך עולה מהתרשמות בית הדין מהדיונים שהתקיימו בפנינו, ומהתנגדות ב"כ הבעל שאם הבעל תעיד בפני בית הדין וכן מחוות הדעת של יועצת הנישואין של בית הדין הגברת אורה קפלן, בה נאמר בין היתר: "מערכת היחסים בין בני הזוג אינה תקינה, לא נבנתה זוגיות ויש חוסר אמון. קיימת מעורבות גבוהה של משפחת המוצא. הבעל לא הצליח לעשות את הניתוק המתבקש ממשפחתו על מנת לבנות את הזוגיות שלו. אין אפשרות לטפל במערכת היחסים ביניהם."
העולה מכאן, שהמשבר בחיי הנישואין, והיכולת לתקנם, או לפחות לבחון האם ניתן לשקמם, נתון בידיו של הבעל.

ד. חשיבות עזיבת הבעל את בית הוריו לבנין התא המשפחתי
ניתן להוסיף ולבאר שיש סמך בתורה, שעזיבת הבעל את בית הוריו הוא תנאי חשוב בבנין התא המשפחתי, ויתכן אף לומר שהוא תנאי הכרחי לבנין קשר אמיתי ויציב בין האיש והאישה. העידה התורה שדבר זה נדרש מעצם תהליך בריאת האיש והאישה, כדי שישובו ויהיו לבשר אחד, ככתוב בבראשית פרק ב כג-כד':
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

על האיש להעדיף את דביקותו באשתו, שהרי היא עצם מעצמיו, יותר מהקשר עם הוריו. ללא העדפה זאת לא יווצר קשר של דבקות ביניהם. וכך ביאר את הדבר בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן ס' וז"ל:
...לא נברא אלא אחד לומר שתהא האשה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כאחד מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה והבעל משתוקק בתועלתה. והוא שהכתוב אומר עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו' על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו'. רוצה בו על כן נבראת עצם מעצמיו להיות הדבקות בהם אמת וחזק יותר מדבקות הבן לאב ולאם שהוא מגופם. כי זה יותר דבר שנלקח חלק ממש מאבריו. וכבר קדם לפי' זה הרב ר' אברהם /הראב"ד/ ז"ל בספר בעלי הנפש והוא נכון.
וכעין זה כתב הרמב"ן  בפירושו על התורה בהפסוק הנזכר:
... באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד. ...והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם.
אין בדברים אלו שכתבנו כדי לפגוע בחיוב של הבעל בכבוד אביו ואמו וכן האישה לכבד את חמיה וחמותה. אבל אם הדבר פוגע בחיי הנישואין יש להעדיף את חיי הנישואין וימשיכו לכבדם כהלכה ממקומם.

ה. האם יש צדק בטענה שמכיוון שהאישה ידעה שהיא עתידה לגור עם חמותה, אין היא יכולה להלין על כך!?
מענה לשאלה זו, לכאורה, ניתן למצוא בתשובת הרי"ף סימן רלה' וז"ל:
שאלה - אם נתקוטטה האישה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכן אם קבל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנו בשעת הקדושין שידורו עמהם יש מן הדין להוציאה או לא?
תשובה - המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו ונותנין להאשה נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה.

מכך שהשואל שאל דווקא על מצב שלא התנו בשעת קידושין, משמע שבהתנו אינה יכולה לומר סברתי לקבל ואיני יכולה לקבל, שהרי הרי"ף בתשובתו כתב שיושיבו אישה ביניהם לבדוק, לא כתב שזה מועיל אפילו אם התנו, משמע שאם הייתה התניה מפורשת, אין בטענתה לגרוע את אשר הסכימה עליו בתחילה.
אמנם, אין ראיה זאת מוכחת ויתכן שהרי"ף ענה לפי השאלה ולא התייחס למצבים השונים.
בנידוננו לא נטען שהיתה התחייבות מפורשת של האשה לגור עם חמותה אלא היתה הסכמה מכללא שאין כוחה יפה כהתניה מפורשת.
שאלה זו האם אומרים סברה וקיבלה או שמא האישה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, נידונה ביחס למומין, במשנה ובהלכה.
הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד' כתב:
ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה).

יש פוסקים החולקים על הרמ"ה. לדעת בית שמואל שם ס"ק ב' יכולה  האישה לומר קים לי כהני פוסקים, וז"ל:
...והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוציא מכל מקום אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים.
אבל דבר זה אינו מועיל לאישה בנידוננו, שאמנם אינה מורדת, אבל מנגד יכול לומר הבעל קים לי כהני פוסקים שכיוון שידעה סברה וקיבלה, ותפסיד מזונות שהוא מוחזק בהם ולא תוכל לחייבו לעזוב את מגוריו עם חמותה.

יש הסוברים שגם בהתנו יכולה האשה לומר סבורה הייתי לקבל, עתה איני יכולה לקבל. והובאו הדברים בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן ס' וז"ל:
,,, אין לומר דסברא וקבילה לחמותה, דמצי למימר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ואין אני יכולה לקבל,,, כל שכן דיכולה היא לטעון שהיתה סבורה שהבעל ירחקנה מעל גבולה, כשהיא רואה שהיא חוזרת למדתה הרעה, או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה.
ודנו בזה בספר משפטי שאול סימן ה' וכן בפד"ר כרך א' עמ' 214 ושם כתבו עקרון יסודי על פי תשובת פרח מטה אהרן הניזכרת, שסברת סברה וקבלה שייכת רק במום מסוים, אז אומרים שידעה מפגם זה וקבלה עליה אבל בדבר יחסים בין איש לרעהו שזה מערכת מורכבת ומשתנה שתלויה בעומק כוחות הנפש אי אפשר לשער את הדברים מראש ועל זה יכולה האישה לומר סבורה הייתי לקבל וכעת רואה אני שאיני יכולה לקבל זאת.
בפד"ר כרך ב' עמ' 362 לא קיבלו הסבר זה "...כי מי חכם  ויודע פשר דבר לתת לזה קנה מדה ולשקול בפלס את רוחם של בני אדם, ולקבוע שעד כאן סברה וקיבלה, ולמעלה מזה זכאית לומר סבורה הייתי..." עיי"ש באורך.
טעם שונה, נאמר שם, המתאים לדרך שהתווינו לעיל בדבר ההנהגה הראויה שעל הבעל לנהוג במערכת היחסים הזוגית אל מול יחסו להוריו. אם הבעל לא עומד במצופה ממנו בתחום זה, אזי גם אם הסכימה האישה על מגורים עם חמותה, על זה שהבעל יריב עמה מחמת כן, מעולם לא סברה וקיבלה. וז"ל שם:
אמנם האשה ...סברה וקיבלה על עצמה לסבול מריבות וקטטות מצד חמותה, שהרי אפשר לחזות מראש תוצאות כאלה שתתעוררנה ביניהן, בהיותן יושבות יחד אשה על ידי רעותה, אולם אם יתברר שהבעל מעביר עליה את הדרך והוא מתעבר על ריב להחזיק בידי אמו והוא מתקוטט עי"ז עם אשתו תדיר, למרות שהצדק עם אשתו, וכתוצאה מזה נוצרה אוירה של שנאה בחיי הזוג, על כיוצא בזה מסתבר שמעולם לא סברה וקיבלה להיות שנואה על בעלה ולחיות חיי צער תמידי...ובאופן זה נראה שיש לחייב את הבעל במזונות האשה, הואיל והיא עזבה את הבית מסיבת קטטה שיש לה עם בעלה ולא מתדר לה והמניעה ממנו. 

ו. האישה יכולה לחייבו לעבור דירה גם אם הדבר כרוך בהוצאה כספית
באשר לטענת הבעל וב"כ שאם יאלץ לעזוב את הבית המשותף לו ולאמו, אשר השקיע בו את מיטב כספו, לשכור דירה לו ולזוגתו אזי תהיה לו הוצאה כלכלית כבידה, ואין האישה יכולה לחייבו בזה.
מענה לשאלה זו מצוי בתשובת הר"י מיגאש סימן קא' וז"ל:
שאלה - ...אמרה לו אשתו לא אלך עמך לחלקך פן יקניטוני אביך ואמך ... א"כ שכור לי בית ונדור בו...
תשובה - ...ומה שעשו רודפי שלום לפשר ביניהם ושכר לה בית אין זה אלא אם היה שכר דירה (נשצ"ל - כבר דרה) עם חמותה ונתאמת שחמותה ציערתה אמנם אשה זו עדיין לא דרה עם חמותה ולא ראתה ממנה נזק כמו שזכרתם ואין לנו להכריח את בעלה וישכור לה בית באומד בלבד אא"כ נתאמת זה עליה בפועל ...אלא שאם היו אביו ואמו דרים במקום מושכר להם והוא פורע עמהם חלק בשכירות אז היתה טענתה טענה ותהיה הבחירה בידה לדור אצלם או תצא מהם אבל הואיל ויש לו בית קנוי לו כמו שזכרתם אין שומעין לה ולא נתחייב אותו שיניח את ביתו במה שיש לו בזה היזק גדול וקושי בהיותו נעתק משם.
 
לפי זה בנידוננו, שהבעל במגוריו עם הוריו אינו משלם שכירות, אם הייתה טוענת קודם שנכנסו לגור שם, איני רוצה לגור פן יקניטוני לא הייתה מתקבלת טענתה שמא המגורים המשותפים יעלו יפה, ובחשש גרידא אין לחייבו להוציא הוצאות מיותרות. אבל אחר שניסתה ותוצאות הניסיון הגיעו אל כותלי בית הדין, על הבעל לעמוד במחויבותו לדאוג למדור הולם לו ולאשתו, על מנת שיוכל לשקם ולבנות את חיי הנישואין באופן הראוי.

מהמבואר לעיל עולה נימוק נוסף מדוע יכולה האישה לטעון כנגד המגורים המשותפים עם חמותה, הגם שידעה זאת מראש. שהרי בשלב הראשוני כשידעה שהיא עתידה לחלוק את ביתה עמה, לא הייתה יכולה לטעון בתוקף כנגד זה, מכיוון שלא ניסתה, וכי אפשר לדעת מראש איך יהיו היחסים עם החמות, שמא חשבה שהיחסים יהיו טובים יותר וכן מכיוון שכך מקובל בקרב עדתם. באמת לפי תשובת הר"י מיגאש הנזכרת לעיל, טענה כזאת לא הייתה מתקבלת מהסיבות דלעיל. רק אחר  שהתנסתה בזה יכולה לטעון כן מתוקף ניסיונה, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ויהיה בסדר ועכשיו אינני יכולה לקבל שאין היא מחויבת להתענות תחת חמותה ולהיגרר מחמת זה למריבות עם בעלה. אחר שהתנסתה, והניסיון לא עלה יפה, טענה זאת מתקבלת, כמבואר בתשובה, אפילו אם הדבר כרוך בהוצאות שכירת מדור חילופי לזה שהיו יכולים לגור בו ללא תשלום.

לסכום האמור, מסקנת בית הדין, שדי במה שהתברר לפנינו לומר, שיש הצדקה לעזיבת האישה את הבית וגם אם עשתה כן שלא בהסכמת הבעל, כנטען על ידו, אין זה פוגע בחזקת חיובו במזונות.
על דרך הכלל, בנין התא המשפחתי והקשר בין בני זוג קשה לו להיבנות באופן תקין וטוב בכפיפה אחת עם משפחת מי מבני הזוג וגם מקרה זה אשר לפנינו אינו יוצא מהכלל. לפיכך הבעל מחויב לדור עם אשתו בנפרד ממשפחתו. חיוב זה קיים גם אם בתחילת נישואיהם גרו עם הוריו. על הבעל לעשות גם  מאמץ נפשי, על מנת שיוכלו הוא ואשתו לבנות את חיי המשפחה שלהם בצורה בריאה ושלימה.

לפיכך מחליט בית הדין:
א. תביעת הגרושין נדחית, בשלב זה.
ב. על הבעל למצוא מקום מגורים נאות, בנפרד מבני משפחתו, ולעשות מאמץ על מנת שיוכלו הוא ואשתו לבנות את חיי המשפחה שלהם בצורה בריאה ושלימה.
ג. תהליך השיבה לחיים משותפים, יהיה מלווה ביעוץ זוגי מקצועי.
ד.  הבעל בחזקת חיוב במזונות אשתו.
ה. בקשתו של הבעל להפחתה או ביטול סכום חיוב המזונות תידון במועד שנקבע.


5129371
54678313הרב מימון נהרי 54678313-/


ניתן ביום א' אלול תשס"ח        (01/09/2008)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד            (-) הרב יוסף יגודה, דיין            (-) הרב דוד שני, דיין           
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן

 

 
 

 השאר פרטי התקשרות 
 ונחזור אליך בהקדם

 

     
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:


 

 
 
 
מהי הטרדה מאיימת

 חשיבות  צוואה
 צו הגנה מתי?
 גביית מזונות באמצעות הוצאה לפועל
 הסכם ממון
הסכם גירושין
 
 
 
 
 
 פס"ד למזונות ילדים
 פס"ד לפירוק שיתוף דירה
פס"ד לאיזון משאבים של בני  הזוג
פס"ד לקביעת מוניטין  של הבעל בקריירה
 פס"ד לקביעת שווי נכסי קריירה
פס"ד למזונות אישה
 
 כתובות  בתי משפט לענייני משפחה /בתי הדין הרבניים
 אתר משרד הרווחה -פקידי הסעד
אתר הוצאה לפועל
 רשות המיסים
 אתר בית הדין הרבני
אתר בית המשפט

 
מור, בוקר ושות' - משרד עו"ד   מרכז עזריאלי, מגדל משולש קומה 28  דרך מנחם בגין 132, תל אביב  67023    טל. 03-6955644   פקס. 03-6096269

לייבסיטי - בניית אתרים