מור, בוקר ושות' - משרד עו''ד
  
 

ב"ה
מדינת ישראל
בית הדין הרבני האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
- הרב יעקב זמיר, אב"ד
- הרב שלמה שפירא, דיין
- הרב אברהם שינדלר, דיין   מס' תיק:
 תאריך    :27/06/2006
                  א' תמוז תשס"ו      
 התובע  : פלוני
 
 הנתבעת: פלונית
 
 הנדון        :הפחתת/ביטול מזונות

מיני-רציו:
* משפט עברי – מזונות אישה – פקיעת החיוב במזונות
* משפט עברי – משפחה – מזונות
בין הצדדים מתנהלים הליכי גירושים, חלוקת רכוש וקביעת מזונות ארוכים. האישה מבקשת את הגדלת המזונות בעוד הבעל מבקש לבטל את המזונות.
.
ביה"ד קיבל את בקשת הבעל, וקבע:
ביה"ד קבע כי הבעל פטור מלשלם את מזונות אשתו, וכי יש לחייבה בגירושין. ביה"ד קבע כי הבעל עזב את הבית לאור התנהגות האישה ובאשמתה, ועל כן אין לחייבו במזונות. ביה"ד קבע כי לאור מעשי האישה כלפי הבעל, עד כי זה אינו יכול לסבול את החיים המשותפים עמה, יש לחייב להתגרש, ומכיוון שחייבת להתגרש פטור הבעל ממזונותיה. ביה"ד קבע כי דין האישה כדין אישה רעה שמצווה לגרשה, ומכיוון שחייבת להתגרש, גם אם לא תרצה לקבל את גיטה, פטור הבעל ממזונותיה. ביה"ד קבע כי שני הצדדים מעוניינים בגירושין אך האישה מעכבת את הגירושין רק כדי לקבל מזונות, ועל כן יש לחייבה להתגרש, ואם לא תרצה לקבל את גיטה הבעל פטור ממזונותיה.
הלכה בדיני מזונות שאין הבעל חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו, ורק אם נקבע שעזיבתה הייתה כדין אין הוא נפטר ממזונותיה. כיוון שסיבת הפטור הוא מפני שאין אשתו עמו, אין זה מעלה או מוריד, אם אין אשתו עמו בגלל שעזבה מרצונה וללא סיבה, או שאין אשתו עמו מחמת שהבעל נאלץ לעזוב את ביתו עקב מעשי אשתו ואין הוא מסוגל לגור עמה תחת קורת גג אחת – כפי שזה בענייננו – שבין כך ובין כך אין אשתו עמו.


פסק  דין
א. הצדדים נישאו בשנת 77. לצדדים שני ילדים בגירים.
הצדדים גרים בנפרד החל מה - 8/99, ומתדיינים בפני בית הדין כשש שנים.
שני הצדדים הינם אנשי חינוך הבעל מנהל בי"ס ברשת אלמונית והאשה היתה מורה באותה רשת. בשנת תש"ס הגיש הבעל תביעת גירושין בה כרך את מזונות האשה. הבעל טען בכתב תביעתו ובפנינו שלאחר שהאשה הגישה תלונה במשטרה בו האשימה אותו בהאשמות שוא, תלונה בעקבותיה הורחק הבעל מהבית ושוב לא חזר אליו. בפרוטוקול הדיון הראשון שנערך בכ"ה סיון תש"ס 28/6/00 אמר הבעל כדלהלן: "עזבתי בגלל פחד מהפרובוקציות, מזה שנים רבות אנו במתחים, היא הגישה תלונה במשטרת כפר סבא שאני מאיים לרצוח, הובאתי למשטרה והורחקתי מהבית, על סמך הצהרתה בלבד הרחיקה אותי וכו', אני לא יכול לחיות עם תיק פלילי עם סקנדלים שהיא עושה לי בתחומי בית הספר, באוקטובר החלטתי לקחת מזודה ושכרתי דירה קטנה עם הבן". עוד אמר "מודיעה לבעלים שכביכול אני מתעסק עם מורות בביה"ס בבית היה סיוט לא יום ולא לילה" לדבריו גם בשנים הראשונות לנישואיהם היו בעיות.
לעומתו טענה האשה "קיבלתי ממנו מכות, הייתי בסכנת חיים" במועד דיון זה אמרה האשה, שאין לה התנגדות להתגרש. המחלוקת בין הצדדים היתה לענין חלוקת הרכוש הבעל ביקש לחלק הרכוש שוה בשוה לאחר תשלום כל החובות, לעומתו דרשה האשה לקבל %70 מהרכוש לאחר תשלום החובות, לטענת האשה קרנות הפנסיה שלה נפדו לצורך רכישת הדירות, בעוד שקרנות הפנסיה של הבעל נשמרו, ולפיכך לטענתה מגיע לה חלק גדול יותר מהדירה. ב"כ הבעל הציע חלוקת של 60 - 40, למרות שבאפשרותו לפרק השיתוף על פי החוק, למרות דבריו לא הסכימה האשה להצעה זו.
ביה"ד קיים מספר דיונים בעניני הרכוש, אך הצדדים לא הגיעו להסכמות ביניהם, יש לציין שלמרות עזיבת הבעל את הבית, פתח הבעל קרנות השתלמות  הרשומות על שמו, וזאת בכדי לפרוע חובות המשכנתא וכדי שדירת הצדדים לא  תימכר ע"י כונס נכסים של הבנק למשכנתאות, בסופו של דבר בגלל חובות המשכנתא שתפחו ולא שולמו פרע אחיה של האשה את כל חוב המשכנתא. בדיון שנערך בכ"ז אדר תשס"א אמר בכ"ב "אחי האשה כיסה החובות בבנק ועומד להגיע לארץ על מנת לעזור לאשה לרכוש את הדירה".
בדיון זה נאמר לביה"ד שלצדדים אין רכוש, אינם גרים יחד, האשה אמרה "הבעיה היחידה היא מזונות הילדה", בנוסף לכך דרשה האשה שהבעל ישלם  כתובתה, בהמשך הדיונים התברר לביה"ד שדירת הצדדים מושכרת והאשה גרה בדירה אמה בחיפה.
ב. בדיון נוסף שנערך כעבור תשעה חודשים, הופיעה האשה בלבד. האשה הודיעה שאין קשר בינה לבין בעלה, בדיון זה הודיעה האשה שפוטרה מעבודתה ברשת עמל, ולפיכך מבקשת שהבעל ישלם לה מזונות. בדיון זה אמרה  האשה: "מבקשת 5000 ש"ח, אני עדיין אשתו, אין לי גבר זר".
בדיון שנערך מספר ימים אחרי כן בט"ו שבט תשס"ב 28/1/02 בנוגע לחיוב  המזונות חזרו הצדדים על הטענות שהזכירו גם בדיונים הקודמים, טענות  המעידות על מערכת היחסים ביניהם. הבעל אמר "עזבתי את הבית כי לא  יכולתי לחיות בבית, לא בגלל שהמשטרה הוציאה" "מאז שנשאנו לא קיבלתי יחס לא כבעל ולא כבן לאבא שלי, כשאבי נפטר אשתי נסעה לחיפה, הגיעה חצי שעה לאחר תחילת הלויה זה היה ב 85, גם אני לא הייתי בסדר כי לא  הסכימה שאבא שלי ידרוך בבית שלי, יחס בעבודה, היתה עושה סקנדלים  קולניים בבית הספר הכפשות וכו'", "היתה מגיעה לבית הספר לצורך עשיית סקנדלים כשעזבתי את הבית היו סקנדלים" "אני הייתי מבשל, עושה כביסה הילדים יכולים להעיד" "אני נכה פוליו לא פעם היתה משאירה אותי בבית ונוסעת במכונית לעבודה, השמצות שבגדתי עם מורות ואני מצהיר שלא היתה  לי אשה אחרת, לא התקרבתי, האשמות בתוך רשת עמל, סיוט היה לי בבית, יומיים לא הלכתי לבית הספר כי היו לי סריטות בפנים, כולי הייתי עם דם" "השמיצה אותי בטלפון את העובדים את הנהלת הרשת, זה היה לאחרונה וגם לפני זה לקחה את הבן שלי לקיים דיון על הבגידות".
לעומתו טענה האשה שעזיבת הבעל את הבית היתה בעקבות הרחקת המשטרה ועקב  האלימות שנהג כלפיה. לשאלת ביה"ד אם סרטה את הבעל ענתה האשה "בצורת התגוננות כי הרביץ לי". לשאלת ביה"ד אם זה היה פעם אחת? ענתה האשה "אני לא זוכרת, ב 97 כשפיטרו אותי התחיל להתייחס אלי באכזריות וזלזול, הרביץ לי זרק אותי מהמטה הייתי חבולה", בתגובה לדבריה אלו  אמר הבעל "אני מצהיר הדפתי אותה על מנת להגן על הפנים שלי יש לי עד  שמו בוכניק אמנון מצפת שראה אותי כולי סרוט", בתגובה לדברים אלו אמר ביה"ד "אבל לא ראה מי התחיל", עוד אמרה האשה: "הזמנתי משטרה, היו השפלות זונה זונה".
ביה"ד בהחלטתו במועד דיון זה קבע כדלהלן:
"א. לאור העובדות שהועלו בפני ביה"ד, ביה"ד ממליץ שעל הצדדים להתגרש זה מזו, ועל הצדדים לנהל מו"מ בענין תנאי הגירושין.
ב. באם יפתח מי מהצדדים תיק תביעה בעניני הרכוש יקבע ביה"ד מועד לדיון
ג. לאור הודאת האשה שכיום הינה מקבלת דמי אבטלה, ביה"ד קובע שבשלב זה  לא יוצא פסק דין למזונות וכו'".
ג. הצדדים לא עשו דבר לקידום המחלוקת שביניהם, לא בשיחות בין הצדדים ולא באמצעות הגשת תביעה רכושית, לאחר שנה נוספת בה' שבט תשס"ג 8/1/03  הופיעו הצדדים שוב בביה"ד. הצדדים כנראה הגיעו להסכמות לגבי תנאי הגירושין מחוץ לאולם ביה"ד, הבעל הודיע לביה"ד שמוכן לתת חלקו בדירה  לאשה, ביה"ד גם הוא הבהיר לאשה שהצדדים צריכים להתגרש ושברור שזה גם רצון האשה, האשה אמרה שאינה מוכנה להתגרש בשלב זה, מאחר ואין לה ממה  להתפרנס, בהמשך כתגובה לדברי הבעל שיש לה פנסיה ועומדים לרשותה כספים  ברשת עמל אמרה אשה: "אין לי כסף, בגיל 60 אקבל את זה היום אני בת 53,  אני צריכה 2500 עד גיל 60". מכיוון שהצדדים לא הגיעו להסכמה הוצרך  ביה"ד להוציא פסק דין בתביעת האשה למזונות. וז"ל פסק דינו של ביה"ד שניתן במועד הדיון: "ביה"ד הבהיר בשעת הדיון כפי שהבהיר כבר בעבר בדיונים שנערכו בין בני  הזוג, שכל עוד הצדדים נשואים, האשה לא עזבה את בית הצדדים, ולא הובאו  ע"י הבעל עילות כלשהן הקובעות שאין האשה זכאית למזונות, הבעל חייב במזונות אשתו, וחובה עליו להוכיח שחזקת חיוב המזונות פקעה, אין בעובדה שהבעל מפרנס את בנם ובתם הבגירים של הצדדים, שאין הוא חייב במזונותיהם לא על פי דין ולא על פי חוק, בכדי לפוטרו מלשלם מזונות אשתו שהוא חייב בהם בין על פי דין ובין על פי חוק כל עוד לא התגרשו הצדדים.
בדיון תבעה האשה שהבעל ישלם לה סך 2500 ש"ח למזונותיה הבעל אמר שמוכן  לתת לה כל שכר הדירה ששניהם מקבלים עבור הדירה (היינו 800$) ומלבד  זאת להוסיף 500 ש"ח. ביה"ד קובע שהצעתו של הבעל אינה רחוקה מתביעת האשה, ולפיכך מכיוון שהאשה הצהירה בפני ביה"ד שהיא רוצה לקבל כספים  כדי לתמוך בילדים (כספים שודאי אין הבעל מחויב לתת לה), וכדי שלא  תפגע התמיכה שתומך הבעל בילדי הצדדים, תמיכה ששניהם רוצים בה, לפיכך   יש לקבל הצעת הבעל.
לפיכך פוסק ביה"ד שהאשה תקבל כל דמי השכירות שמקבלים הצדדים עבור דירתם, ומלבד זאת יוסיף לה הבעל 500 ש"ח להשלמת מזונותיה. על הבעל  לשלם סכום זה החל מ 1/10/02.
ביה"ד  קורא לאשה לקבל הצעת הבעל שהובאה בפני ביה"ד ולפיה הבעל יעביר  חלקו בדירת הצדדים לאשה, בתמורה להסכמה להתגרש".
הבעל הגיש ערעור על פסק דינו של ביה"ד וערעורו נדחה. ביה"ד הגדול בהחלטתו מיום כ"ד אייר תשס"ג 26/5/03 כותב: "המערער טוען שיש לו הוכחות שהאשה היא זו שהפרה את שלום הבית ועל כן לא מגיע לה מזונות וכו' ואשר לענין הוכחות על צדקתו בעזיבת הבית משום שהאשה הפרה השלו"ב, אם יש לו כאלה רשאי לפנות לביה"ד האזורי וכו'".
למרות החלטת ביה"ד הגדול לא פנה הבעל לביה"ד להבאת הוכחותיו. ולפיכך לאחר כשנה בכ"ה אייר תשס"ד 16/5/04 סגר ביה"ד את התיק.
בהחלטתו במועד זה כתב ביה"ד: "מאחר ומזה למעלה משנה לא נעשתה פעילות כלשהי בתיק, ביה"ד מורה לסגור את תיק הגירושין".
ד. בטבת תשס"ה הגישה האשה תביעה מחודשת למזונות. בתביעתה כתבה שמסיבה  כלשהי הפסיקה לקבל 400$ חלקו של הבעל כשכר דירה של דירת הצדדים.
ולפיכך מבקשת דיון לקביעה מחודשת של המזונות. במקביל הגיש הבעל תביעה  להפחתה וביטול מזונות, עקב מכירת חלקו של הבעל בדירת הצדדים לאחי האשה.
בפני ביה"ד הוצג תצהירו של אחי האשה, א' ב', האח ששילם מכספו חוב המשכנתא וחובות הצדדים על דירתם, בתצהיר נכתב שלאור השקעותיו הרבות בדירת הצדדים והזכויות שרכש בה, רכש הלה את חלקו של הבעל בדירה, ולפיכך חלקו של הבעל בדירה עבר על שמו. עם העברת חלקו של הבעל  לאח, קיבל הלה גם מחצית שכר הדירה ולפיכך הפסיקה האשה לקבל סך 400$ חלקו של הבעל. ומשכך ביקשה האשה לקבל סכום זה ישירות מהבעל. הבעל ביקש להפחית סכום המזונות, עקב מכירת הדירה. ביה"ד בדיון ובהחלטותיו קבע שהעובדה שהבעל מכר את חלקו בדירה לא פוטרת אותו מלשלם מזונות, שהרי תשלום שכר הדירה היה רק צורת תשלום, ואם אין שכ"ד לשלם חובת התשלום היא מנכסים אחרים.
משהוברר לבעל שבאם לא יביא הוכחות לפוטרו מחובת המזונות לא יוכל ביה"ד לפוטרו מהן, הודיע הבעל שיביא עדים שיספרו על מערכת היחסים בין  הצדדים במשך שנות נישואיהם, עדים שיוכיחו לביה"ד הסיבות לעזיבתו את הבית. העדים סיפרו לביה"ד בין על התנהגות האשה בשנים האחרונות, וכן על מעשיה לפני שנים בעת שהצדדים גרו בצפת.
ה. בדיון שנערך בב' תמוז תשס"ה 17/7/05 הופיעה מזכירת ביה"ס אותו מנהל הבעל וסיפרה כדלהלן: "היתה מגיעה ועושה מהומות מלבינה את פניו, היינו אומרים לה המנהל בישיבה, זה לא ענין אותה היתה סוחבת אותו בחולצה", "היה מספר פעמים שלקחה אותו באמצע העבודה בחולצה" לשאלת ביה"ד לא הגנת על המנהל, ענתה המזכירה: "לא הרגשתי בנוח לא יכולתי להסתכל לו בפנים, נכנסה בכתה, היא צעקה קיללה דיברה רוסית", "דיברה לא יפה וכמה שניסינו לדבר איתה, לא עזר וכו' דיברה וצעקה" "אני יודעת  שקיבלה הוראה לא להגיע לבית הספר כי הפריעה". האשה אמרה בתגובה "אני המומה כל ההגעות לבית הספר היו קשורות למכתבים שקיבלתי מעו"ד בענין הדירה וכו'" לשאלת ביה"ד מדוע לא דיברה עמו בבית ענתה האשה "כשבעל מגיע הביתה אשה צריכה לתת לו, המילה הראשונה היתה זונה, לא רוצה לשמוע אותך, אני עייף", לשאלת ביה"ד על משיכת החולצה ענתה האשה "זה היה הרבה יותר בצורת חיבה". ביה"ד העיר על אתר "בבית הוא קורא לך זונה ובבית ספר חיבה?". עוד אמרה האשה שהיתה מתיצבת בביה"ס כדי לקבל את הרכב המשותף. לשאלת ב"כ הבעל אם התנהגת כל כך טוב מדוע ניתנה הוראה שלא תכנסי לבית הספר? ענתה האשה "עם פרוטקציה אפשר לעשות הכל".
התרשמות ביה"ד היתה שהמזכירה תיארה באופן מדויק את התנהגותה של האשה תירוציה והסבריה של האשה משדרים חוסר אמינות עמוקה מאוד.
ו. בדיון נוסף שנערך בי"ד חשון תשס"ו 18/11/05 הופיע מר פדרו צ'רטקוב, הממונה על יחסי העבודה ברשת עמל. בעדותו אמר הלה על האשה: "גרמה לחוסר שקט בבית הספר, גרמה לסכסוכים, הענינים האישיים שלהם הסתובבו בבית הספר וזה יצר חוסר שקט תעשייתי, ההרמוניה של בית הספר נעלמה, היו תלונות והייתי נאלץ לפנות אותה, וכו'" "הודיעו לה להתפנות  ולא רצתה והמשטרה הוצרכה לפנות". "מערבת אנשים בבית הספר בחיים אינטימיים" "האשימה על קיום יחסים עם עובדות ברשת עמל".
לתיק ביה"ד צורפו מכתבים של מנהל ביה"ס עמל תל השומר, סא"ל יוסף  שרייבר מבסיס תל השומר ושל המורים בבית ספר עמל תל השומר, בהם יש תלונות על הצקותיה של האשה למורים, לתלמידים ולחיילים העובדים בביה"ס, הנ"ל איימה על מורים, תלמידים וחיילים שלטענתה הסיתו תלמידים  כנגדה, במכתבים נכתב שהאשה השתמשה בלשון בוטה ולפעמים עד כדי התגרות פיסית כנגד מורים ותלמידים, לדברי המורים עירבה תלמידים במידע על מערכת היחסים בינה לבין בעלה. דברים אלו גרמו בסופו של דבר לפיטוריה ממקום עבודתה בעמל תל השומר.
העד נשאל על מסמכים אלו ואישר נכונותם. על פי התלונות שהגיעו אליו  האשה האשימה שהבעל הוא שגרם לפיטורים, והתלונות מזויפות. לעומתה אמר העד שאין ספק שהתלונות היו אותנטיות, לבעל אין ולא היה קשר עם המתלוננים, והאשה במעשיה ובחוסר השקט שהשרתה גמרה לכך שהנהלת רשת עמל  תצטרך לפטרה. בדיון זה הופיעה גם אלה מכנובסקי מינהלנית בביה"ס אותו מנהל הבעל ושבו עבדה האשה. הלה תיארה התנהגות האשה: "בשנים האחרונות היתה מגיעה לבית הספר, היתה מפריעה, פותחת דלת, כועסת, זה היה בעת ישיבות,  היתה נכנסת ואומרת מה שהיה לה לומר", לשאלת ביה"ד וב"כ הבעל לגבי תוכן דיבוריה אמרה הנ"ל: "היתה מדברת בקול אבל לא שמעתי, לא שמעתי מילות חיבה, היה ברור שזה היה כעסים", "היה פעם שראיתי שנכנסת ויצאו יחד עד הדלת של בית הספר" "ראיתי על פניה שכועסת וראיתי על ד' שהלבין". לדבריה מעשים אלו של האשה היו במשרדים במקום שיש מורים ותלמידים. בסיום דבריה אמרה על התנהגות האשה "היה הרבה פעמים ובבית הספר היו כולם מודעים לזה". לשאלת האשה הודתה הנ"ל שמעולם לא ראתה שהאשה פוגעת פגיעה פיסית בבעל.
בדיון זה הופיעו גם מר טובי ריזמן סגן מנהל מחוז במשרד העבודה  והרווחה ומר יוסף מרון מפקח פדגוגי מקצועי ארצי במשרד התמ"ת, שהעידו כדברי העדים שהוזכרו לעיל, עדים אלו סיפרו שישבו בישיבה עם הבעל, שמעו צעקות בחוץ, האשה ניסתה להכנס לחדר ולא נתנו לה. והבעל היה מוכרח לצאת ולהרגיעה. שני העדים זכרו שהסיטואציה היתה מאוד לא נעימה.
עדים אלו העידו גם על הדיווחים ששמעו מהכפופים להם, על מעשיה  והפרעותיה לניהול התקין של בית ספר עמל בתל השומר.
ז. בדיון שנערך בט"ז אדר תשס"ו 16/3/06, הופיע בועז הודס, מפקח בית הספר שבו עבדה האשה, מטעם משרד העבודה, הלה סיפר על ארוע שארע בתקופה  בה עבדה בעמל תל השומר (סמוך לתקופה בו עזב הבעל את הבית), אירוע שארע 7 שנים קודם ונחרט בזכרונו. וז"ל הפרוטוקול: "כי תלמיד שהיה מדבר כך הייתי מעיף אותו, נכנסתי לשירותים ומשם שמעתי אותה מדברת שד' נכה ולא רוצה לחיות איתו, לא רוצה לטפל בו, הנכות של ד' היא מועקה וכן שמעתי שאומרת שד' ו' מזדיין עם המורות ועם החיילות ולסמנכ"ל ברשת מצץ, יצאתי החוצה וכיסיתי פני בעיתון", לשאלה איך אתה זוכר כל כך טוב ענה: "כי בחיים מורה לא מדבר כך, שמורה מדבר כך זה דבר שנחרט זה מקרה חריג, אירוע חמור, רציתי להכנס לכתה שלה לראות איך עובדת הייתי מפקח על בית הספר שבו לימדה ואז בני המנהל שנפטר אמר לי אל תכנס עדיף לעשות שקט, תמשיך להכנס לחדרים אחרים, תעזוב מורה זו". הלה  העיד שמעללי האשה היו ידועים לתלמידים ולמורים בביה"ס, עוד אמר ששמע מהמורות שהאשה היתה אומרת שלשכב עם מורות וחיילות זה חלק מהתפקיד של בעלה. הלה העיד עוד שהנהלת רשת עמל עשתה מאמצים להשאיר את האשה בעבודה.
בתגובה לעדויות שהוזכרו לעיל אמרה האשה "הוכחות יכולות להיות מכאן ועד להודעה חדשה, כל העדים שמביא הם מרשת עמל". ביה"ד קובע שאכן כל העדים שהובאו היו עובדי רשת עמל או שהיו בקשרי עבודה עם הרשת, אך ברור שרק אנשים אלו יכולים להעיד על מערכת היחסים שבין הצדדים, שהרי רק האנשים שהיו במקום העבודה וראו ההתרחשויות הם היכולים להעיד. בין כך ובין כך לביה"ד אין סיבה לקבוע שהעדים לא דייקו בדבריהם או בדו דברים מליבם. שגם אם יש לעדים שהובאו קשרי עבודה עם הבעל אין להניח שמחמת קשרי עבודה אלו יעידו על דברים שלא קרו, על כל פנים ברור לביה"ד שחזרת העדים על הטענות שטען הבעל, ועל התנהגותה של האשה, מורים שהדברים אכן קרו, ויש ללמוד מדבריהם על מערכת היחסים שבין הצדדים.
ח. באותו דיון הופיעו גם עובדות שעבדו עם שני בני הזוג בביה"ס בצפת בתקופה שלאחר נישואיהם. עברון פרסי מורה באותו בית ספר סיפרה שהכירה  את בני הזוג כרווקים ולאחר זמן נישאו, ביחס להתנהגות האשה כלפי הבעל אמרה הלה: "היתה מאוד אגרסיבית כלפיו" "זכור לי מקרה חריג, היינו בישיבה של מחנכות בצהרי יום, כשלפתע נכנסה זרקה פיג'מה על השולחן ואמרה לך לישון אצל פרסי, הייתי נשואה אז, היא היתה גם אצלי בבית כשהטיחה אמירות קשות כלפיו, המזל שלי שבעלי אדם ישר והאמין בי באמונה  שלמה". לשאלת בי"ד מדוע דוקא כלפיה אמרה "היא ידעה שיש ביננו ידידות הוא היה ערירי, לא היה קשר מעבר לידידות אפילו לא במחשבה. עוד אמרה, היא הגיעה אלי הביתה "לא הוזמנה, באה נכנסה, כל הזמן היתה נסערת ואמרה דברים כנגדו כמה הוא רע, רק קיטרה על  כמה הוא רע. עוד אמרה "ידענו בקהילה של בית הספר שחייו קשים" "ידענו שהוא די אומלל" "הגיע לבית הספר עם בגדים מקומטים, היה מרושל, לא אסתטי וביננו אפילו העברנו ביקורת על כך, והבנו שזה קרה, ראיתי בפנים ובהבעות שהמצב שלו לא טוב, הוא היה אדם סגור לא חשף הדברים".
לשאלת ביה"ד אם זוכרת סיפור הפיג'מה ענתה האשה "לא היה כזה דבר, אם היה כזה דבר מה מנע ממנו להגיש תביעת גירושין", בתגובה אמר הגרוש שאכן הוגשה תביעת גירושין, בהמשך הדיון הודתה האשה שבשנת 81 הוגשה תביעת גירושין ומיד סגר את התיק. עוד אמרה האשה "אני לא הייתי אצלך בבית זה פרי דמיון שלך".
בדיון הופיעה גם יוספה כץ שהיתה מזכירתו האישית של הבעל, בדבריה אמרה: "אני יכולה להצביע על מקרה אישי שלווה אותי, ביום שבת בעלי קיבל טלפון שצריך ללכת, התלבש והלך לא אמר כלום, בדרך כלל אנו עושים הכל ביחד, וחזר כעבור כמה שעות ולא סיפר איפה היה ולאחר זמן שאל אותי  איפה ד' היום, האם נמצא בבית הספר, מתי הולך הביתה וזה היה משונה כי הזוגיות ביננו היתה טובה, לאחר שלושה חודשים סיפר לי שהוזמן על ידי אלה וסיפרה לו על רומן שלי עם דב, בעלי אדם מאוד קנאי ועד היום קנאי בסופו של דבר לא האמין לה ואנו בסדר עד היום", לשאלת הבהרה אמרה שודאי שלא היה שום קשר בינה לבעל. עוד אמרה "המנהל הזמין אותי לחדר  ואמר שלאשתו יש מה לשאול ושאל בפניה אם אמרתי שהייתי בתולה, עמדתי שם  מבוישת ונזופה".
האשה טענה שחייה עם הבעל היו מאוד קשים ויוספה המזכירה היא שבישלה  זאת והיא גרמה למערכת היחסים הרעועה ביניהם.
במסגרת דבריה סיפרה המזכירה שידוע לה על מספר מקרים של אנשים שרצו לבקר את הבעל והאשה מנעה מהם לבא או סילקה אותם מהבית, בהמשך דבריה סיפרה שגם אביו של הבעל היה בא להיפגש עם בנו בביה"ס, מפני שכנראה לא  היה יכול לבקרו בביתו. הנ"ל סיפרה  שגם להלויה של אבי הבעל איחרה "רוב ההלויה לא היתה", בדבריה חזרה על מה שאמרה המורה שאנשים בצפת ריכלו על סגנון החיים של בני הזוג עוד אמרה "היה מגיע עם משקפים כהות, היה אפשר לראות שיש סימנים והנחנו שהלכו מכות". בתחילת הדיון האחרון שנערך בביה"ד ולשאלת ביה"ד האם לא הפנימה את הגירושין ענתה האשה "בגיל 57 אני צריכה בטחון כלכלי, אני לא יכולה להשאר כך ללא אגורה", לשאלת ביה"ד ואם יתן לך חצי מהפנסיה ענתה "הוא גם בן 57 ומה אעשה עד גיל 65, נשארתי בלי פנסיה, הותק בזמן הפיטורין עמד על 12 שנה, בפועל אני לא זכאית לפנסיה אני מקבלת 2500 ש"ח לחודש אני מתכוונת לחיות עוד 20 שנה, כלומר מדובר ב 500,000 ש"ח. גם בסוף  דיון זה חזרה על דבריה אלו "במצב הנוכחי אין לי דירה, על המחצית של  הדירה שאני גרה בה יש עיקול, אני בלי פנסיה, איך יכול לבקש להשאיר אותי ללא מחיה, אני חיה מ 2000 ש"ח שהוא נותן לי" "לא אתן לו גט עד שאהיה מסודרת".
ט. הארכנו בתיאור העולה מהחומר שבתיק, ועתה נבא לבאר העולה להלכה.
התביעות שבפנינו הינם תביעת האשה להגדלת מזונות ותביעת הבעל לביטול המזונות, ביה"ד בפסק דינו מיום ה' שבט תשס"ג קבע כדלהלן: "ביה"ד הבהיר בשעת הדיון כפי שהבהיר כבר בעבר בדיונים שנערכו בין בני הזוג,  שכל עוד הצדדים נשואים, האשה לא עזבה את בית הצדדים, ולא הובאו ע"י  הבעל עילות כלשהן הקובעות שאין האשה זכאית למזונות, הבעל חייב במזונות אשתו, וחובה עליו להוכיח שחזקת חיוב המזונות פקעה" ומשכך חובתנו לדון האם הנסיבות נשתנו לאור מה שהוצג בפנינו. יש לציין שאף שהבעל העלה טענותיו בנוגע להתנהגות האשה כבר בדיונים הראשונים, לא הובאו בפני ביה"ד עדויות לחיזוק דבריו. וכנגד דבריו עמדו דברי האשה שהבעל הורחק מהבית עקב אלימותו כנגדה, ומשכך קבע ביה"ד שלא פקעה חזקת  החיוב.
אין חולק שעזיבת הבעל את הבית היתה בעקבות תלונות האשה במשטרה שהבעל מאיים לרוצחה, הבעל הכחיש דברים אלו וטען שעזב את הבית מחמת פחד מפרובוקציות ומכיוון שלא היה יכול להיות יותר בבית, הבעל אמר, "סיוט היה לי בבית, ימים לא הלכתי לבית הספר כי היו לי שריטות בפנים". האשה  הודתה ששרטה את הבעל, אך לדבריה היא עשתה זאת כהתגוננות בעקבות האלימות שנקט כנגדה. האשה אמרה "הרביץ לי זרק אותי מהמיטה הייתי חבולה" בתגובה אמר הבעל "הדפתי אותה על מנת להגן על הפנים שלי".
המחלוקת בין הצדדים היא אם עזיבת הבעל היתה מרצון אחרי אלימות שהפעיל  כנגד האשה או שעזיבתו את הבית היתה מחמת מעשיה ולאחר שלא היה יכול לשאת את היחס והאלימות שהפגינה כלפיו. ובענין בירור מחלוקת כעין זו בין הצדדים כתב הרמ"א בסימן קנ"ד סימן ג' וז"ל: "ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין בינהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת", וכעין זה מצינו בטוענת שאין רצונה שיבואו לביתה קרובי בעלה ואינה רוצה לגור עמהן מפני שמריעין ומציקים לה, וכתב הרמ"א בסימן ע"ד  ס"י "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי התגלגל הריב והקטטה". והנה בירור זה יכול להעשות בזמן שהצדדים  גרים ביחד באותו בית, אמנם בנידון דידן שהצדדים גרים בנפרד, ואין סיכויים שישובו לגור יחדיו, בירור זה אינו מעשי.
אמנם מתוך העדויות שהובאו בפנינו על מערכת היחסים בין הצדדים החל משנות נישואיהם הראשונות בצפת וכלה בתקופה האחרונה, התנהגות שיש בה דפוס חוזר של התפרצויות לחדר עבודתו של הבעל במקום עבודתו, ביזויו והכפשתו כפי שהאריכו העדים שהובאו בפנינו, התנהגות חוזרת של האשה,  למרות אזהרות שלא תיכנס לשטח בית הספר, והעובדה שהאשה הורחקה בסופו של דבר ע"י המשטרה, מוכיחה שהאגרסיביות של האשה כלפי בעלה היתה כנראה  באופן שלא איפשרה לו להמשיך ולגור בבית הצדדים. אין ספק שמי שנוהגת  בברוטליות ובגסות רבה כל כך כנגד בעלה במקום ציבורי ובפני אנשים, לא  תמנע מהתנהגות חמורה וקשה יותר כנגדו בהיותם בגפם בביתם. ויש לומר שמהתנהגות האשה שהוצגה בפנינו, יש ללמוד גם על התנהגותה בבית, וברור שבכהאי גוונא אין הבעל מסוגל לחיות עם אשתו בבית אחד דאין אדם דר עם  נחש בכפיפה.
יש להוסיף עוד שמדברי הבעל בדיון שנערך בכ"א אלול תש"ס, בו ביקש הבעל  הסדר על מנת שיוכל לקחת את חפציו ורצה לבא דוקא בלוית אדם נוסף, למרות הצעת האשה שיתקשר ויבא, יש רגלים לדבר שטענות הבעל הינם נכונות, ולכן חשש לבא בגפו לקחת חפציו.
כמו כן יש לציין שהבעל עזב את בית הצדדים ועבר לגור בדירת חדר בגודל של 27 מטר, ורק לאחר הצטרפות שני ילדיו אליו נאלץ לשכור דירה גדולה יותר, כמו כן למרות עזיבת הבית, לא התנכר הבעל לאשה ולחובות הרובצים על הבית. בדבריו בט"ו בשבט תשס"ג (שנתיים אחרי עזיבת הבית) אמר הבעל שהוציא 150,000 ש"ח לצורך תשלום המשכנתא וחובות משותפים וכן הפקיד 28,000 ש"ח לחשבון האשה, וכן שילם במשך כל אותו זמן כל החובות  בהוצל"פ, אין ספק שבמעשה זה נהג הבעל בהגינות ובצורה יוצאת דופן מרוב  המקרים הבאים בפנינו שהבעל בעוזבו את הבית מתעלם מחובות המשכנתא ושאר  חובות ומטילם על האשה. עצם עזיבתו לדירת חדר קטנה, מורה שכנראה מצבו היה ללא נשוא ולכן הוצרך לעזוב את הבית, דאין זה סביר שאדם יעזוב את ביתו המרווח (כשאינו עוזב לאשה אחרת או מסיבות תועלתיות אחרות) וילך ויגור במקום צר.
ועיין בזה במש"כ הגר"י קפאח בפס"ד שפורסם בפד"ר כרך י"ב עמ' 323 "ואף  גם זאת חזקה גדולה היא שלא מתוך הנחת והשלוה נדדה יונה זו מקנה ועזבה  דירה מרווחת בת שלושה חדרים כדבריהם, והלכה לגור בדירה שכורה וצרה מהכיל, היא ושלשת ילדיה, וכפי חומר שבתיקים היתה נתונה מדי פעם לדרישות פינוי. וכבר אמרו חז"ל: "אין אדם בוחר רע לעצמו" (פסיקתא זוטרתי ר"פ של"ח) ואלמלא הלחץ והמצוקה הנפשית והפיזית, כדבריה, שהיתה  נתונה בהם אצל בעלה, לא היתה בורחת וסובלת היא ושלשת ילדיה הקטינים, ונשאה בעול טפולם לבדה. חזקה זו בלבד עושה את האמתלה מבוררת וברורה".
ומוכח מדבריו כמוש"כ שצורת העזיבה מורה גם היא ומחזקת האמתלא לעזיבה.
לאור כל האמור לעיל יש לקבוע שהצדק עם טענות הבעל, ועזיבתו את הבית היתה מכיוון שלא היה מסוגל לחיות בו עם האשה בגין מעשיה.
י. והנה בשו"ע אהע"ז סימן ע' סי"ב בענין אשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה חייב לזונה. וכתב הרמ"א "אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהוא עמו", ומקור דברי הרמ"א בדברי הריטב"א בכתובות קג,א וע"ש בב"ש ס"ק לה ובביאור הגר"א ס"ק מ"ח. ועיין בפד"ר כרך ו' עמ' 52 ו 53 מש"כ הגר"א גולדשמיד זצ"ל לבאר בטוטו"ד, טעמה של הלכה זו, ויסוד דבריו שפטור הבעל ממזונות אינו מדין מורדת, אלא הלכה בדיני מזונות שאין הבעל חייב  במזונות אשתו אלא כשהיא עמו, ורק אם נקבע שעזיבתה היתה כדין אין הוא נפטר ממזונותיה.
ולפי זה יש לומר שכיוון שסיבת הפטור הוא מפני שאין אשתו עמו, אין זה מעלה או מוריד, אם אין אשתו עמו בגלל שעזבה מרצונה וללא סיבה, או שאין אשתו עמו מחמת שהבעל נאלץ לעזוב את ביתו עקב מעשי אשתו ואין הוא מסוגל לגור עמה תחת קורת גג אחת, שבין כך ובין כך אין אשתו עמו.
וכשאינה עמו אין הוא חייב במזונות, מפני שכל היכא שאינה עמו בגרימתה ומפני מעשיה, אין חיוב מזונות, ולכן יש לפוטרו ממזונותיה מטעם זה.
יא. ויש להוסיף עוד שלמש"כ לעיל שהתנהגות האשה כלפי הבעל במקומות ציבוריים מורה על הקורה ביניהם בבית, ומוכיחה שאין לבעל אפשרות לחיות  עם האשה לאור התנהגותה וכפי שכתבנו שאין אדם גר עם נחש בכפיפה. ואין אדם יכול לגור בבית אחד עם אשה שמצערתו צער רב. ושנינו בכתובות סא.א "כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה", ומבואר שמטרת חיי הנישואין היא שבני הזוג יוכלו לחיות זה עם זו, ולא שיצערו איש את  רעהו.
ועיין עוד בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ח' וז'ל: "עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו' תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימ"ל לחיים נתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא כי היא היתה אם כל חי וכו' ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדין מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי וכו' ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכו' והרשב"א כתב בתשובה  כדברינו וכו' ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכו'". ומבואר מדבריו שבצער גדול מאוד כופין את הבעל לגרש את אשתו וסבירא ליה דכו"ע מודו בזה וחובה על הבי"ד לדאוג ולהציל את העלובות, ועיין עוד בשו"ת פרח מטה אהרן סוף סימן ס'.
ועיין עוד בשו"ת יכין ובועז ח"ב ס' מ"ג בתשובת ר' שמעון בן הרשב"ש שכתב כעין דברי זקנו התשב"ץ וז'ל: "ויש לומר מאחר שהאיש רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה, קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים נתנה ולא לצער נתנה וכו' לפי שאין  אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואע"פ דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הריא"ף ז"ל דלא אמרינן יוציא ויתן כתובה התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו הרי יותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזה טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום  ויום ואפילו לכוף אותו להוציא היינו למדין זה מק"ו דבעל פוליפוס וכו'  דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש, וכיוצא  בזה אמרו בירושלמי וכו', ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה  אפשר לא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכו'", ומבואר מדבריו דהיכא שהוי צער גדול לאשה יש לכפות את בעלה ליתן לה גט וזהו חיוב ביה"ד לדאוג לעלבון העלובות.
חזינן מדברי התשב"ץ והיכין ובועז שבכהאי גוונא שהבעל מצער את האשה צער רב כפינן ליה לגרשה, אף שמדאורייתא אין הבעל מגרש אלא לרצונו וק"ו באשה שמצערת לבעלה ואינה רוצה להתגרש, שבכהאי גוונא העכוב הוא  מתקנת רבינו גרשום, שנכפנה להתגרש. וכמוש"כ הראש בתשובותיו בכלל מ"ב אות א' לגבי אשה נכפה, שכופין אותה להתגרש. וכתב שם הרא"ש וז"ל: "השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין, אשה שמתגרשת בע"כ לא כל שכן, אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר, וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה וכו', כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש, אך כי ראה כי הדור פרוץ  ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת הגט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש, כמו  שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, אבל לא  יתכן כלל במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשה, בעל כרחה וכו'", ומשכך נימא בנידון דידן שאם הבעל היה עושה כן לאשה ומצערה היינו כופין אותו  להוציא, וק"ו בנידון דידן שהאשה מצערת לבעל יש לכופה לקבל גט, ומשכך גם מטעם זה פטור הבעל מחיוביו כלפיה וכמוש"כ הראש בתשובתו שם.
יב. ומתוך דברי העדים שהעידו בפנינו עולים מספר עובדות:  א. האשה היתה רגילה להופיע בבית הספר בו עבד הבעל לצעוק ולבייש את  הבעל בפני המפקחים המורים והתלמידים  ב. האשה היתה מאשימה ומעלילה על הבעל שמקיים חיי אישות עם מורות ומוציאה לו שם של רועה זונות.
ג. האשה היתה מדברת בלשון גסה ובוטה ואף מנבלת פיה במקום עבודתה כנגד מורים ותלמידים, האשה היתה מספרת במקום עבודתה על הקורה אצלה בבית באופן שגרמה לאחראים עליה לדורש פיטוריה.
ולכאורה היה נראה לומר שבמעשים אלו דינה כדין עוברת על דת יהודית דשנינו בכתובות עב,א ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו' ואיזוהי דת יהודית וכו' אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו, רבי טרפון אומר אף הקולנית ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה". וע"ש בגמ' ונפסק להלכה בסימן קט"ו ס"ד. ועיין שם ברמ"א שהוא הדין במקללת את הבעל, וטעמו של דין זה  הוא מפני שמביישת במעשיה אלו את הבעל (ע"ש ברש"י ובריטב"א ובשא"ר). משכך היה מקום לומר שכל היכא שעושה מעשים המבזים את הבעל יש בה משום עוברת על דת יהודית. ולפי"ז בנידון דידן שהאשה היתה באה לבית הספר בו עבד הבעל ומבזה אותו  וכן היתה מוציאה עליו שם של רועה זונות, ואף שבמה שהעידו שהיתה מדברת  בלשון גסה ובוטה ומנבלת את פיה אין בה משום דת יהודית, דדין עוברת על  דת נוהג רק במה שעושה דברים ומקלקלת את חיי המשפחה (ומהאי טעמא דוקא במאכילתו טבל מיקרי עע"ד ולא באוכלת טבל בעצמה ע"ש בראשונים ואכמ"ל),  אבל בודאי במעשיה ובדיבוריה הנזכרים לעיל יש משום קלקול חיי המשפחה.
יג. אמנם באמת לא מצאתי במפורש בראשונים ובאחרונים שהוסיפו בעוברת על  דת יהודית, שאף במבזה את הבעל באופן מחפיר תקרא עוברת על דת ואדרבה מתוך דברי המהר"א די בוטון בשו"ת לחם רב סימן נ"ב שנשאל בראובן שאשתו  מתקוטטת עמו ומקללת ומחרפת אותו ואת אביו ובכלל החרפות מאשימה אותו  שמזנה עם בתו וכלתו וכו', ודן שם שהוי עוברת על דת במה שמקללת אביו  ומקללתו. אמנם לענין שאר הבזיונות שמבזה אותו כתב שודאי ראוי ליסרה ולנדותה ולהחרימה מפני שחייבת בכבוד בעלה, אבל אין בהם בכדי להפסיד כתובתה מפני שלא הוזכרו במשנה, ומשמע שאין להוסיף בדין עוברת על דת, יותר ממה ששנו במשנה אף שמסברא נראה שדומה ואולי אף חמור מדינים  שהוזכרו שם. וכן מצאתי בשו"ת נוב"י מהדו"ת ח' אהע"ז סימן פ"ט שנשאל לגבי אשה שמוציאה שם רע על בעלה שבא על הזכרים, והשואל רצה לומר שהוי עוע"ד מכיוון שאם יעמידוהו למשפט על מעשים אלו דינו מיתה. ורצה לדמותו לשוכרת גוי שיהרוג את בעלה. ודחה שם הנוב"י דבדיבורים שמדברת אין דינה כעושה מעשה ולא הוי כמתפיסתו למלכות, ולכן פסק שלא הויא  כעוע"ד ומשמע מתוך דבריו שבעצם זה שמבזתו שבא על זכרים אין בו משום עוע"ד. וש"מ שלא נאמר האי דינא אלא במה שנאמר במפורש במשנה או שהוסיפו הראשונים (וכעין זה כתב הב"י באהע"ז ס' קנ"ד שאין להוסיף לענין כפיה על הגט במה שלא הוזכר במפורש בדברי חז"ל). ואין אנו יכולים לדמות מדעתנו ולהוסיף דברים נוספים דהוי כעוע"ד, ומשכך אף בנידון דידן לא נימא שהוי עוברת על דת מחמתה דיבוריה והמעשים שעשתה שגרמו בזיון ונזק לבעל.
יד. ובר מדין יש לומר שהנה בדין עוברת על דת בעינן התראה להפסידה  כתובתה. וכל היכא דלא היתה התראה, אף שעשתה מעשים שעוברת על דת אין  מפסידה כתובתה. ולענין גירושין בעל כרחה בעוברת על דת היכא שלא התרו בה, דעת התרומת הדשן והמהרם פדאווה שכופין אותה לקבל גיטה ואין בדבר משום חדר"ג. וטעמא דמילתא משום דכיוון שמצוה עליו לגרשה, לא העמיד  רבינו גרשום את חרמו במקום מצוה. ועיין בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן קי"ד  ובתשובה שהובאה בדרוש וחידוש דף צב,א, שפשיטא ליה שבעוברת על דת יכול  לגרשה אף אם לא התרה בה, ועיין בפ"ת סימן קט"ו ס"ק י"ד שהביא מדברי האחרונים שמודו לרעק"א בסברא זו. אמנם ראיתי בתשובת חתם סופר ח' חו"מ  סימן ר"ג שפשיטא ליה איפכא שלעולם לא הוי עוברת על דת, רק אם התרה בה  ואחרי ההתראה ממשיכה במעשיה, ולכן לדעתו אין יכול לגרשה בע"כ היכא שלא התרו בה, כיוון שלא מיקרי עוברת על דת בלא התראה, שוב לא הוי בכלל מי שמצוה לגרשה, וממילא חרמו של רבינו גרשום עומד בתוקפו, וצ"ע בזה. ומשכך בנידון דידן ליכא למימר שיש לאשה דין עוע"ד, דיש מקום לחוש לסברת החת"ס ובפרט למש"כ לעיל שאין לנו לדמות מדעתנו ולתת דין עוברת על דת במי שמבזה את בעלה באופנים שלא הוזכרו בש"ס ובפוסקים. אך  עדיין לכאורה יש לדון בעוברת על דת גמורה אם יוכל הבעל לטעון קים לי כדעת רוב האחרונים החולקים על החתם סופר וסוברים שרבינו גרשום לא תיקן חרמו בעוברת על דת. ומשכך באם הבעל רוצה לגרשה, אף אם היא מעכבת, מכל מקום נפטר ממזונותיה דהיכא דמצוה לגרשה ורוצה לגרשה אין  הבעל חייב במזונות וצ"ע בזה, ואכ"מ.
טו. ולכאורה נראה לומר דעכ"פ בנידון דידן אף שאין לאשה דין עוברת על דת, מכל מקום יש לה דין אשה רעה דשנינו ביבמות סג,ב "אמר רב אשה רעה מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון", ושנינו שם בגמ' היכי דמי אשה רעה, אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא (לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצער - רש"י) רבה אמר מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא (שלא לאכול עמו ומצערתו - רש"י), ומשמע שאשה המקללת ופוגעת בבעל יש לה דין אשה רעה ומצוה לגרשה, ודין זה נפסק בשו"ע סימן  קי"ט ס"ד, "אשה רעה בדעותיה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה" ועל פי זה בנידון דידן אין ספק שהתנהגות האשה כלפיו שהיתה מבזה אותו בקביעות במשך שנים יש לה דין אשה רעה.
אמנם כבר הארכנו בפס"ד אחר (סייג 4347), במה שנחלקו האחרונים האם אשה  רעה גרידא מצוה לגרשה או שבעינן שתהיה אשה רעה ופרוצה, והוכחנו שם שדעת הרא"ש הטור והמאירי ועוד ראשונים שלא סגי שתהיה אשה רעה גרידא אלא בעינן שתהיה גם פרוצה ורק בכהאי גוונא מצוה לגרשה ע"ש. ובסוף דברינו באותו פסק דין הבאנו דברי החת"ס ח' חו"מ סימן ר"ג בהגדרת דין אשה רעה. וז"ל פסק הדין:  "ולכאורה יקשה למפרשים (ובאמת לא מצאתי בראשונים מי שיאמר כן בפירוש) שאשה רעה מצוה לגרשה היינו רעה במידותיה, מהמעשים של רב ורב חייא שלא גירשו נשותיהם, ומצאנו שבתשובת חת"ס החו"מ ס' ר"ג עמד בהאי                                                                    מילתא וז"ל: "והנה ביבמות סג.ב אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש  לץ ויצא מדון ומפורש שם לעיל מיניה היכי דמי אשה רעה מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה ופסק כן הרמב"ם פ"י מגירושין והשו"ע ס' קי"ט, ויש לעיין קצת הא רב קרי אדביתהו מוצא אני מר ממות את האשה וכן ר' חייא וכן רב יהודה יעו"ש, ואיך עברו על אותה מידה לגרשה, ואם נימא שהם לא הגיעו עדיין לאותו השיעור, אע"ג דהוה מר ממות א"כ נפל פיתא בבירא ומי  כהחכם לשער דבר זה. ונ"ל עכ"פ הני נשי הוו צדקניות במילי אוחרן כדאמרינן התם דיינו שמגדלות את בנינו וכו' וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה במעשים הטובים, ורבא מיירי באשה רעה במדותיה וגם שארי דברים לא נמצא בה דבר טוב, אעפ"י שאין מצוה לגרשה משום אותן הדברים מ"מ איכא מצוה שהיא רעה בדעותיה כנ"ל", ומבואר מדברי החתם סופר שעמד על הדקדוק שדקדק המאירי, ואף שהבין שאשה  רעה שהגמ' ביבמות מדברת בה היא רעה במידותיה בלבד, כתב לחלק בין רעה במידותיה ואין בה מידות טובות שעליה נאמר שמצוה לגרשה ובין מי שרעה במידותיה אך עכ"פ יש בה גם מידות טובות, שבאותה אשה לא נאמר הדין שמצוה לגרשה.
העולה מכל מה שהארכנו הוא, שבדין אשה רעה נחלקו המפרשים, דיש הסוברים  שלא נאמר דין אשה רעה רק אם היא פרוצה אבל כשאינה פרוצה לא נאמר דין זה כלל. ואף האומרים שדין אשה רעה נאמר על אשה הרעה במידותיה צריכים לומר דהיא רעה בכל מידותיה ואין לה מידה טובה, ומעתה נחזור לנידון דידן שלא הוכח לביה"ד שאשה זו היא אשה פרוצה ואף הבעל לא טען כן, ואף  אם נקבל לטענתו שהיא רעה במידותיה, הרי לא טען שרעה בכל מידותיה, ואף  לדברי הבעל אין מקום לתת לאשה דין אשה רעה בנידון דידן.
ויש להעיר עוד, דלפמש"כ לעיל שבזמן הזה שאנו נוהגים על פי חרמו של  רבינו גרשום, אם כן צריך היתר בי"ד, וכבר כתבנו לעיל שלכאורה תלוי בב' הדעות שהביא הרמ"א אם נוהג חדר"ג אף במקום מצוה, ונראה לומר שאף אי נימא שרבינו גרשום לא גזר במקום מצוה, צריכים עכ"פ להוכיח דאיכא כאן מצוה, והיינו להוכיח שאשה זו היא אשה רעה שמצוה לגרשה, ולפמש"כ לעיל בנידון דידן לא הובאו לביה"ד כל ראיות שהאשה היתה אשה רעה בדעותיה בתקופת נישואיהם, ולכאורה היה מקום לומר דבעינן ב' עדים כדי  לקבוע שהיא אשה רעה, אמנם מתשובת החת"ס שהבאנו לעיל משמע שגם בלא עדים סגי וז"ל: "ואשר לטענת בעלת קטטה, כי נ"ל לזה סגי בעדים אפילו שלא בפניה ואין צריך לזה עדות גמורה והו"ל כמו אשתמודעינהו פ' החולץ לט.ב דמסקינן והלכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעינן וכו', מ"מ נראה בענין זה כו"ע מודים דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיוון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש הוא כראיה ולא הוה אלא גילוי מילתא בעלמא", חזינן מדבריו שאף שהקל בדבר זה וסבר דלא בעינן עדות גמורה, עכ"פ בעינן שיהיה ברור לביה"ד בדרך כלשהי, ולפי"ז בנידון דידן שהדבר לא נתברר לפני ביה"ד אין ליתן לה דין אשה רעה שמצוה לגרשה.
[ואני מסתפק למש"כ לעיל שלדעת הרבה ראשונים אשה פרוצה במעשיה יש לה דין אשה רעה, האם גם בזמננו ינהג דין זה, שבדור זה רוב בנין ומנין של  הנשים שאינם משומרי המצוות ויש גם מהנקראים שומרי מצוות הלבושים כן, והבעלים מעודדים את נשותיהן להתלבש בכהאי גוונא ועכ"פ אינם מוחים בידם, ונמצא קלקלתן תקנתן דאיך יבוא ויטען שאשה זו היא אשה רעה כשבהסכמתו עושה כן, ועוד דאינו נראה להם כאיסור כלל, והוי כאומרות מותר, ואיך ניתן לנשים אלו דין אשה רעה, דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כמליצת הגמ' בכתובות עב.ב וצ"ע בכל זה לעת הפנאי ועוד חזון למועד]." עכ"ל באותו פסק דין.
ולפיכך יש לומר שבנידון דידן שהועד בפנינו שאשה זו היא אשה רעה בכל מעשיה. שוב הוי בכלל אשה רעה שמצוה לגרשה, ושוב יש לומר שבמקום מצוה לא העמיד רבינו גרשום את דבריו, ואף כן אף אם לא תרצה להתגרש אין הבעל חייב במזונותיה. ולענ"ד בנידון דידן יש לצרף גם טעם זה לפוטרו ממזונותיה. אך עדיין יש לעיין האם מחמת טעם זה בלבד יש לפוטרו ממזונותיה ואכ"מ, ועוד חזון למועד.
טז. ומלבד כל האמור לעיל יש לומר שאף אם לא היתה מתבררת לביה"ד ההתנהגות המחפירה של האשה, יש מקום לאמר שלאור הנסיבות ששני הצדדים רוצים להתגרש ואין הם חפצים איש ברעהו, אלא שהאשה מעכבת הגירושין מפני רצונה להפיק רווחים ממוניים. יש לומר שהבעל פטור ממזונות, ונפרש  דברינו. הנה כבר כתבנו שהצדדים מתדיינים בפנינו כשש שנים, וכבר בדיון  הראשון אמרה האשה שאין לה התנגדות להתגרש אלא שדרשה לקבל %70 מרכוש הצדדים, בטענה שהוציאה קרנות פנסיה למימון רכישת הדירה. בשלב מאוחר יותר דרשה לקבל כל דירת הצדדים, למרות שהתברר שהבעל פדה קופות גמל ושילם מכספו החובות לכיסוי המשכנתא בסכומים גדולים, לא חזרה האשה מתביעתה.
לאחר פיטוריה מעבודתה ולאחר שאחי האשה פדה חוב המשכנתא שהוטל על הדירה דרשה האשה מזונות, בדיון שנערך בח' שבט תשס"ג הודיע בכ"ב לביה"ד שהגיעו להסכמה להתגרש והבעל יעביר כל חלקו בדירה לאשה, האשה אמרה בדיון זה "אין לי כסף בגיל 60 אקבל את זה, היום אני צריכה 2500 עד גיל 60". בדיון נוסף ולשאלת ביה"ד עד מתי את מחזיקה בנישואין ענתה: "עדיין לא עברו 7 שנים, כשנגיע לזה אז אענה". לשאלה מה טעם להחזיק הנישואין אמרה: "יש לנו הרבה בעיות כלכליות", בדיון שנערך בט"ו אדר תשס"ו אמרה "בגיל 57 אני צריכה בטחון כלכלי, אני לא יכולה להשאר כך ללא אגורה" לשאלת ביה"ד ומה אם יתן הבעל חצי מהפנסיה ענתה "הוא גם בן 57 ומה אעשה עד גיל 65, נשארתי בלי פנסיה, הוותק בזמן פיטורי עמד על 12 שנה, בפועל אני לא זכאית לפנסיה, אני מקבלת 2500 ש"ח לחודש אני מתכוונת לחיות עוד 20 שנה, כלומר מדובר ב 500,000  ש"ח". גם בסוף הדיון אמרה האשה "זה הבעל שלי, אני סחבתי אותו על הגב שלי, לא אתן לו גט עד שאהיה מסודרת".
מכל האמור לעיל ברור שהאשה אינה מעונינת בבעל כלל אלא מעונינת  בכספו. הסיבה היחידה שהאשה מחזיקה בנישואין כיום אינו מפני רצונה בבעל. שהרי הצדדים גרים בנפרד מזה שנים, ברור לצדדים ולכל בר דעת שאין שום סיכוי לשלום בית בין הצדדים והדבר היחידי המונע ממנה להתגרש  הוא רצונה לקבל הכנסה קבועה כדמי מזונות מהבעל.
יש להוסיף שהבעל הצהיר בפני ביה"ד שמוכן לתת לאשה חצי מהפנסיה וכל הזכויות המגיעות לה על פי חוק, אין ספק שהבעל השקיע מכספו וחסכונותיו  במשך השנים סכומים גבוהים שלא פחותים מהסכומים שהשקיעה האשה בדירה, ובכל מקרה אף אם האשה השקיעה מכספים שצברה לפנסיה לקנות הדירה, הלא בתמורה היא תקבל מחצית מכספי הפנסיה של הבעל. ולפיכך הסכומים שהבעל מוכן לתת לאשה, המגיעים לה על פי חוק, יש בהם בכדי לאזן המשאבים בין הצדדים, ולפיכך יש לקבוע שתביעת הבעל לגירושין והצעתו הכספית אין בהם  משום קיפוח האשה. וברור שהצעות אלו הינו יותר מהוגנות בנסיבות הגירושין שבין בני הזוג.
יז. והנה למש"כ שעיכוב הגירושין מצד האשה הוא מפני שברצונה להמשיך לקבל מזונות מהבעל, אף שאין היא חפצה בו כלל. וכבר הארכנו בזה בפסק דין שער (נתניה 9442) האם שומעים לאשה המסרבת להתגרש בנסיבות אלו ונעתיק קטעים מהאמור בפסק דין זה הנוגעים לענינינו  "וידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב  וז"ל: "בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים  גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד  שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני" מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום בית  והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחבירו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו".
ובהמשך דברינו שם ביארנו באריכות יסוד דינו של הגר"ח פאלאגי' והבאנו דברי הדברי מלכיאל בח"ג ס' קמד וקמה שלכאורה סותרים דברי הגר"ח  פאלאגי'. וביארנו בכמה אופנים שיש להסביר בדברי הדברי מלכיאל באופן שלא יסתרו דבריו לדברי הגר"ח פאלאג'י.
יח. ובהמשך דברינו כתבנו כדלהלן:  "ואי תימא, דעד כאן לא אמר הגר"ח פאלאג'י שכופין מי שאמר שאינו רוצה להתגרש היכא שעושה משום שנאה או קנאה, שזו אינה סיבה לעכב את הגירושין, אבל היכא שהעיכוב לגירושין הוא מחמת שלאשה יש טובת הנאה כספית בהמשך הנישואין ואף שאינה רוצה בבעלה כלל, עכ"פ רוצה בהמשך הנישואין, שכל זמן שנשואה לו הרי הוא חייב במזונותיה ובמדורה  ולכשתתגרש יפטר מחיובו, ולהכי נוח לאשה בהמשך הנישואין אף שאינה רוצה  בבעלה ושונאת אותו, ולכאורה מצינו לענין דין מורדת שבכהאי גוונא מיקרי מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכמוש"כ הר"ן שכל היכא שתובעת ממון מיקרי בעינא ליה, ואף שאינה רוצה בו אלא רוצה בכספו, ולפי"ז  בכה"ג יש לומר שיודה הגר"ח פאלאג'י שלא נחייב האשה להתגרש, שאינה מעכבת סתם אלא מחמת טובת הנאה שיש לה. ונראה לומר שגם האי עובדא נכלל בכלל דינו של הגר"ח פאלאג'י, דהרי סוף  סוף אינה רוצה בקשר אישות עם הבעל, ואינה חפיצה בקיום קשר הנישואין בינה לבין בעלה מחמת שרוצה שיהיה בעלה אלא מסיבה צדדית, וכל היכא ששני הצדדים אינם רוצים בקיום קשר האישות גופו, מיקרי שאינם מעונינים בעצם קשר הנישואין, אלא מעכבים מחמת סיבה אחרת, וסיבה צדדית  לא הוי סיבה מספקת לקיום קשר נישואין, וכמו שהרצון לנקמה והשנאה אינו  סיבה מספקת שלא לנתק קשר הנישואין, כך כשרוצים בקשר הנישואין מחמת הזכויות הממוניות שיש לאחד בנכסי השני אין זה סיבה מספקת לקיום הנישואין, ויש מקום לסברת הגר"ח פאלאג'י.
ואי תימא שבכה"ג היכא שרוצה בקיום הנישואין מחמת הטובה הנאה שיש לה נמי מיקרי רוצה בקשר הנישואין, דהרי מצינו שנחלקו במקדש על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, אם חל תנאו או לא, דהוי בכלל מתנה על מש"כ בתורה, ולפי"ז משמע שהחיובים הממוניים הם חלק מקשר האישות ולפי"ז היכא שמעונינים אפילו במקצת קשר הנישואין אין מקום לחייב להתגרש, שהרי עכ"פ רוצה בקיום חלק מקשר הנישואין. ונראה שזה אינו, דאף שודאי בשעת הנישואין חלים חיובים ממוניים שהבעל מתחייב לאשה והאשה מתחייבת לבעל ולשיטות מסוימות חל חיוב זה אף מדאורייתא. אבל אין הכוונה שהחיובים הממוניים הם חלק מקשר האישות, אלא שבעקבות קשר האישות שנוצר בין הבעל והאשה והוא הסיבה, חל גם המסובב, החיובים הממוניים ההדדיים, ובכפוף לחלות קשר האישות חלים ממילא גם חיובי ממון, וממילא בהבטל קשר האישות שהוא הסיבה נפקעים החיובים הממוניים שהם המסובב מקשר האישות. ולכן היכא שאנן סהדי שהאיש והאשה אינם מעונינים בעצם קשר האישות ביניהם והיינו המשך היותם נשואים זה לזו, אלא מעונינים רק  בתוצאות ובחיובים הבאים כתוצאה מקשר זה. בכה"ג לא מיקרו שרוצים בנישואין, אלא רוצים בדבר אחר, ורצונם בדבר האחר מהוה סיבה לאי ניתוק  קשר הנישואים ביניהם, ולכן ינהג כאן דינו של הגר"ח פאלאג'י, שהיכא ששניהם אינם מעונינים בקיום קשר הנישואין אלא מעכבים הגירושין מסיבה אחרת, יש לומר שיכפו הצד המסרב להתגרש עד שיאמר רוצה אני להתגרש.
יט. ונראה להביא ראיה למה שכתבנו שחיובי הממון אינם עצם קשר האישות אלא באים כתוצאה ממנו, ולכן נוהגים כל עוד אותו קשר קיים ופוקעין לכשיפסק. ממה שכתב הרשב"א בגיטין עה.א בסוגיא דנתינה בעל כרחו. וז'ל:  "תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה, דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימ"ל דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בע"כ לא שמה נתינה, אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו,  כי הא דאמר לה לאשה ה"ז גיטיך עמ' שתתני לי מאתיים זוז, דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא וכו', והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו וכו', אבל גבי גט אשה שאין בעלה קנוי לה וכו', אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו, כשהוא בא לסלק שעבודו  מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו, ואל תחייבהו וכו'", וביאור הדברים הוא דבסוגיא דהתם דנו כששני אנשים התחייבו כל אחד לתת לחבירו דבר מה, והתנאי היה שכשראובן יתן דבר לשמעון בתמורה לנתינתו יקנה שמעון לראובן דבר אחר, ודנו בגמ' אם שמעון מסרב לקבל הדבר ונתן לו ראובן בעל כרחו האם נקרא נתינה ונחייב שמעון במה שנתחייב או שלעולם לא מיקרי נתינה אלא אם המקבל, רוצה בנתינה וכשאינו רוצה לא מיקרי נתינה, וממילא לא חלה התחייבותו. והקשה הרשב"א מדין גירושין בעל כרחה של האשה, דמדאורייתא חלים גירושין גם בעל כרחה, והבנת הרשב"א בקושייתו היא שכשאיש נשוי לאשה היא קנויה או משועבדת לו לענין  חיובי האישות והחיובים הממוניים. ולפי"ז בגירושין שהוא מגרש את האשה הרי זה כאילו הוא מקנה לה מה שהקנתה לו בנישואין והיא מקנה לו מה שהקנה לה בנישואין (היינו ההתחייבויות ההדדיות), ומדמועיל גירושין בעל כרחה ש"מ שמועילים ומחייבים את הצד המקבל בעל כרחו. ותירץ הרשב"א  שבאמת זה אינו, דבקידושין כתיב כי יקח והאיש הוא הקונה את האשה, אלא  שכל זמן שהיא קנויה לו ובעקבות הקנין חלים עליו שעבודים לאשה בשאר כסות ועונה מדאורייתא, למ"ד דסבר דהוו דאורייתא. ובעשרה דברים (כלשון  הרמב"ם ה' אישות פי"ב ה"א) עכ"פ מדרבנן, וביאר הרשב"א דיסוד השעבוד של האיש לאשה הוא בעקבות קשר האישות שלהם שכיוון שנשאה לו ויש ביניהם  קשרי אישות הוא משועבד לה. והחיוב נובע ממה שהאשה קנויה לו, (והבעלות  על האשה אף שודאי אינה בעלות ממונית, וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ריש קידושין). וביאר הרשב"א שכיוון שחיובי הבעל נובעים ממה  שהאשה קנויה לו, אי אפשר לחייב את האדם להחזיק בדבר השייך לו בעל כרחו, וכשתוצאה מבעלותו יבואו לו הפסדים, שאדם רשאי שלא להחזיק בדבר שהוא שלו, ואכמ"ל, ועכ"פ העולה מדברי הרשב"א שהסיבה לחיובים הממוניים  של הבעל לאשתו הוא קשר הנישואין ביניהם, שכל עוד קשר הנישואין קיים שהוא הסיבה, ממילא הבעל חייב בכל החיובים הממוניים לאשתו שזה מסובב מקשר הנישואין. וכשפוקע קשר נישואין שהוא הסיבה פקע גם המסובב, היינו  חיובי האישות.
{ובזכויות הממוניות של הבעל בנכסי אשתו כגון מעשה ידיה זכות הפירות בנכסי מלוג והזכויות בירושתה, יש לעיין האם הוא חלק עצמי מקנין האישות או רק מסובב מקנין האישות שכל עוד יש קשרי נישואין שהם הסיבה יש חיובים ממוניים, דדברי הרשב"א מוסבין רק על חיובי האיש לאשה. אך יש לומר שגם החיובים הממוניים של האשה לאיש הם רק בנגרר מקנין האשות,  ושאין קנין אישות או כשיש רצון להפקיעו פוקעים החיובים הממוניים, ובזה יש לפרש דברי הרשב"ם בב"ב קמו.ב ד"ה נפלה, שמשנתן עיניו לגרש את  אשתו שוב אינו יורשה, והיינו שכיוון שאינו רוצה בקשר האישות שהוא הסיבה מיד פוקעים החיובים הממוניים שהם המסובב, ואף ששאר ראשונים חולקים עליו, יש לומר דלא יחלקו על עצם הסברא, אלא שסוברים שלא פקעו החיובים כל עוד לא פקע קשר האישות, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד}.
ומעתה יש לומר שכל היכא שרצון האשה  או האיש שלא להתגרש אינו מחמת רצונם בקיום קשר הנישואין ביניהם שהוא הסיבה, אלא מחמת רצונם במסובב היינו שמעונינים להמשיך ולהנות מהזכויות הממוניות הבאות בעקבות קשר הנישואין, זה אינו נקרא שהם רוצים בנישואין שאנן סהדי שלא איכפת להם מביטול קשר הנישואין אלא רוצים בדבר מסיבה צדדית ומעכבים הגירושין מסיבה שאינה ענינית, בכהאי גוונא יש לנו לקבל את חידושו של הגר"ח  פאלאג'י ולחייב הצדדים להתגרש, ולפי"ז בנידון דידן שהאיש והאשה הביעו  רצונם להתגרש זה מזו, וגם אם לא היו אומרים במפורש ברור לביה"ד שבנידון דידן שניהם רוצים בגירושין, אלא שהמעכב את הגירושין שנים רבות כל כך, הוא העובדא שהאשה ממשיכה להנות מהזכויות הממוניות של בעל  לאשתו ולכן אינה רוצה להתגרש. יש לומר שאין זה סיבה למנוע הגירושין וחייבים להתגרש.
כ. והנה דעת הרא"ם בתשובה סימן ל' שמי שרוצה לגרש את אשתו אך מנוע  מלעשות כן מחמת חרמו של רבינו גרשום, נפטר משאר כסות ועונה, והמהר"א ששון בסימן נ"ה כתב שיכול אדם לומר קים לי כרא"ם וכן כתב הב"ח. אמנם  עיין בח"מ ובב"ש ריש ס' ע"ז שהביאו דברי הרא"ם והקשו על דבריו, וכתבו  שהרא"ש והמהרי"ק פליגי עליו, ועיין בהגהות רעק"א בשו"ע שם, שכתב שבשו"ת בשמים ראש סימן קס"ח משמע שלא כרא"ם, והרא"ם הביא ראיה לדבריו  מכתובות ב.ב שהיכא שאינו כונס את האשה והסיבה היא מחמתה אינו חייב במזונותיה בהגעת זמן. וכתב שהוא הדין היכא שאנוס מלגרשה נהי שהתקנה מונעתו מלגרשה, אבל כיוון שהוא אנוס אינו חייב בחיובי בעל לאשתו,  והאחרונים תמהו על דמיונו עיין במהר"א ששון בח"מ ובב"ש, ולפי סברת  הרשב"א יש להבין דבריו, שכיוון שהחיוב של הבעל במזונות אשתו הוא מחמת שהיא קנינו ואין סברא לחייב האדם להחזיק בקניניו לחובתו. ולפי"ז  אף אם רבינו גרשום גזר שלא יגרש האשה מבלי רצונה, יש לומר דכוונתו לעצם הגירושין שנצרך דעתה, אמנם לענין חיוביו לאשה עדיין הסברא קיימת  מהיכי תיתי שנכריחנו להחזיק בממונו לרעתו, ולסברת הרא"ם אשה"ט, דבאמת  כיוון שרוצה לגרשה והוא אנוס מלגרשה, אין אנו יכולים לחייבו בשארה כסותה ועונתה, ועדין צריך ביאור בזה לעת הפנאי, ועכ"פ לענין הלכה כבר  כתבו הפוסקים שאין לנהוג להלכה למעשה כדעת הרא"ם.
כא. ודין זה שהבאנו בשם הגר"ח פאלאג'י שהיכא ששני בני הזוג אינם  רוצים זה בזו אלא מעכבים הגירושין מחמת דבר אחר כופים אותם להתגרש,  וביארנו שיש לומר שהדברי מלכיאל יודה להך סברא (וכתבנו לעיל שיש לפרש  שאף רבינו גרשום לא גזר בהאי עובדא), ולכאורה מצינו שסברא זו כבר הובאה בראשונים, וזה לשון רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג חלק שמיני "וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'", ומבואר מדבריו דהיכא דהאשה תובעת  גט, והבעל אומר שאינו רוצה באשה אך מסרב ליתן גט כופין אותו שיגרשנה,  ועל כרחך כיוון ששניהם אינם רוצים בקשר האישות כופים את הבעל שיגרש האשה, וק"ו איפכא היכא שהבעל רוצה לגרש את האשה והאשה אומרת איני רוצה בו אך איני רוצה להתגרש. דנימא דכופין אותה לקבל גט, דאם בבעל דבעינן לדעתו מדאורייתא כפינן ליה לגרש היכא שאומר שאינו רוצה בקשר האישות ק"ו לאשה דלא בעינן הסכמתה לגירושין רק מטעם חרמו של רבינו גרשום, שנכפנה להתגרש דלא עדיף דינו של רבינו גרשום מדין תורה וכדכתב  הרא"ש בתשובה בכלל מ"ב ס"א." עכ"ל באותו פסק דין.
והנה מנהג בית דיננו ומנהג בתי דין לחייב את הצד המעכב גירושין מפני  שרוצה להשיג השגים רכושיים שאינם מגיעים לו. וכבר הארכנו בזה במספר פסקי דין. ולמה שהבאנו לעיל אף במקום שהאשה מעכבת הגירושין מחמת שרוצה להמשיך לקבל מזונות מבעלה יש לחייבה להתגרש, דכיוון שאינה רוצה  בו והוא רוצה לגרשה, יש לקבל תביעת הגירושין ושוב אם אינה רוצה להתגרש תפסיד מזונותיה. ואף שפסק הדין המוזכר לעיל היה בבני העדה התימנית שלגביהם אין נוהג חדר"ג ובאותו פסק דין הסתפקתי בבני אשכנז דלגביהם נוהג חרמו של רבינו גרשום, האם נכפה האשה להתגרש וכתבנו שם שמספק אין לעשות כן, היינו דוקא במקרה שזהו הנימוק היחיד לגירושין אמנם במקום שיש טעמים נוספים יש לצרף גם טעם זה, וכן נראה לומר שבמקרה כגון דידן יש לצרף גם דעתו של הרא"מ שבהשלשת גט וכתובה יפטר מחיובי הבעל לאשתו.
המסקנות העולות מכל מה שכתבנו והארכנו לעיל הינן כדלהלן:  
א. הבעל פטור מלשלם מזונות לאשתו.
   פטור זה נובע מכמה סיבות.
   1) הצדדים אינם גרים בבית אחד באשמת האשה ובכהאי גוונא אין חיוב מזונות.
   2) לאור מעשיה והצקותיה של האשה לבעל עד שאינו יכול לסבול החיים המשותפים עמה, יש לחייבה להתגרש. ומכיוון שחייבת להתגרש פטור ממזונותיה.
   3) לאשה זו יש דין אשה רעה שמצוה לגרשה ומכיוון שחייבת להתגרש אף אם לא תרצה לקבל גיטה נפטר ממזונותיה.
   4) שני הצדדים שונאים זה את זו ואינם רוצים זה בזו. והאשה מעכבת הגירושין כדי להמשיך לקבל מזונות, ובאופן זה יש לחייבה  להתגרש ואף אם לא תרצה לקבל גיטה הבעל נפטר ממזונותיה.
ב. הבעל פטור ממזונות האשה החל מ-ב' ניסן תשס"ה 11.4.05, היום בו נפתח התיק להפחתת מזונות.עם מתן פסק הדין ביה"ד סוגר תיק המזונות של האשה ותיק הפחתת המזונות של בעל.
ג. כל תיקי הצדדים סגורים, לפיכך באם יפתח הבעל תיק גירושין ויבקש פסיקת ביה"ד בענין תביעתו לגירושין וחלוקת הרכוש. יוציא ביה"ד פסק     דין ללא קיום דיונים נוספים בהתאם לעקרונות שהוזכרו בפסק דיננו.
 (-) הרב שלמה שפירא, דיין           

5129371
54678313מסכים ומצטרף למסקנות פסק הדין מהנימוקים שהתבארו בהרחבה בפסה"ד, ובעיקר יש להוסיף שגם האשה רוצה להתגרש אלא שתובעת לקבל %70 מהרכוש המשותף דבר שלא מגיע לה לפי דין תורה.
ומה גם שלמרות זאת הבעל מוכן לתת לה %50 מהרכוש א"כ בודאי שלא  יכולה  לעכב בגלל כך את הגירושין, ולכן האשה חייבת לקבל את גיטה וכל עוד היא מעכבת את סידור הגט, הבעל פטור ממזונותיה מיום פתיחת התיק להפחתת  מזונות.
ניתן היום כ"ט תמוז תשס"ו  (25/7/06)                        
 (-)יעקב זמיר, אב"ד                             

יעקב זמיר 54678313-/
מצטרף למסקנות                     
 (-)אברהם שינדלר דיין  
ניתן ביום ה' אב תשס"ו          (30/07/2006)
(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד      (-) הרב שלמה שפירא, דיין          (-) הרב אברהם שינדלר, דיין           
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
 

 

 
 

 השאר פרטי התקשרות 
 ונחזור אליך בהקדם

 

     
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:


 

 
 
 
מהי הטרדה מאיימת

 חשיבות  צוואה
 צו הגנה מתי?
 גביית מזונות באמצעות הוצאה לפועל
 הסכם ממון
הסכם גירושין
 
 
 
 
 
 פס"ד למזונות ילדים
 פס"ד לפירוק שיתוף דירה
פס"ד לאיזון משאבים של בני  הזוג
פס"ד לקביעת מוניטין  של הבעל בקריירה
 פס"ד לקביעת שווי נכסי קריירה
פס"ד למזונות אישה
 
 כתובות  בתי משפט לענייני משפחה /בתי הדין הרבניים
 אתר משרד הרווחה -פקידי הסעד
אתר הוצאה לפועל
 רשות המיסים
 אתר בית הדין הרבני
אתר בית המשפט

 
מור, בוקר ושות' - משרד עו"ד   מרכז עזריאלי, מגדל משולש קומה 28  דרך מנחם בגין 132, תל אביב  67023    טל. 03-6955644   פקס. 03-6096269

לייבסיטי - בניית אתרים